הבלוג של כרוב

אז הנה, עכשיו יש לי בלוג. חרא של דבר. הייתי בטוחה שברגע שיהיה לי, המחשבות פשוט יזרמו החוצה וישר יהיה לי מה לכתוב. טוב, אז אין. באסה. תמיד קראתי בבלוגים ואמרתי לעצמי, 'וואו, זה כל כך גאוני. איך הם חושבים על הדברים האלה?' והגעתי למסקנה שכשיהיה לי בלוג גם לי זה יקרה! טעכשיו יש לי בלוג, ואין לי דברים גאוניים לכתוב. אני כותבת על זה שאין לי דברים לכתוב, שפל המדרגה.

אולי זה בגלל שמשעמם לי. אולי החשש שמרוב מחשב וטלוויזיה כבר לא יהיו לי מחשבות משלי, מתגשם. אבל! אני אופטימית. עד הפוסט הבא, אני בטוח אמצא על מה לכתוב. הנה, אני כבר מדמיינת את זה; 'אוף. הבטחתי שאני אמצא על מה לכתוב, ואין לי! ארג.'. וואו אני חופרת אפילו לעצמי. אני כל כך מעצבנת. כל היום אני צריכה לדבר איתי כדי שלא ישעמם לי, ואני צריכה לקום ולעשות דברים בשבילי כאילו אני איזו שליחה. ואני צריכה לקלח את עצמי ולהאכיל את עצמי, שזה קצת כמו להיות האחות הסיעודית שלי. ותנו לי להגיד לכם, It ain't my cup of tea.

ועם כל דברי החוכמה שנזכרו למעלה, אני גם מתלבטת אם לחשוף את עצמי או לא. יהיה מפגר לחשוף את עצמי, למי אכפת מי אני. אני יכולה להיות כרוב לנצח. מוחעחעחעחע! (אוקיי, זה אחד הדברים הכי מטומטמים שיצא לי להגיד בשעה האחרונה).

כדאי שאני אלך לנוח. יום טוב לכל ירקות הגינה למיניהם.

כרוב

עריכה: פאק, מי ירצה לקרוא פה עכשיו?!