FOINIKA

היה זה הוא ששבר את השתיקה כשישבתי לבדי, חולם את אשר עתיד לבוא ונזכר בהדים מן העבר.

"לעיתים הדרך אינה נאמנה כהאדם המשתתף ביעדה, ולעיתים, רק בהגיעך ליעד מצאת את הדרך."

הוא ניסה להסביר לי. רק היום אני מבין.

כל מה שנותר לי לעשות זה להיזכר מניין הגעתי.

וכשבשנית נפגשנו פניתי אליו,

"שאלו עוד לפניי אם להיות או לא להיות, האם יש מיש או יש מאין."

לאלו הוא ענה בפשטות מפליאה

כי- "יש מאין, כפי שתמיד היה."

וראה איך כל דבר בהיפוכו עומד על רגליו,

"יש מיש כי מעולם לא היה."

וכשבפעם השלישית נפגשנו ניסיתי להסביר לו,

"דרכי אבדה," אמרתי לו בעיניים נסוגות, "דרכי אבדה אי-שם בין מעזות הרגעים הבודדים. הסב לי דרך."

הבט בזה אשר אין לו את דעתו, את ליבו, את רגליו, את ידיו.

"מה חסר לך?"

עניתי לו בפשטות מפליאה: "את העכשיו."

העכשיו שכל זמן בפרקו לא משתוה אליו.

העכשיו שאינו מיתר מתוח או הד חסר של תו.

העכשיו שהעבר נזכר בו ושהעתיד עליו ניצב.

הוא שתק, ונדמה היה לי כי חיך.

"וכך מצאת את הדרך."