FOINIKA

תגובה ל:

World renown

ראשית כל, העובדה שעד המאה ה19 רוב האנשים והמדענים הגדירו את עצמם כדתיים לא מקדמת שום דבר.

שנית, כן- הדת עשתה המון כדי לעצור בעד המדע. כ1,000 שנה של אי-קדמה מתוך דבקות בדוגמות נוצריות. אבל לאור הנק' הבאה זה יכול להראות ככלום.

לאחרונה אותר כרומוזום הY הכי קדום של האנושות כHomo sapiens ובזאת נקבע שאנחנו כפי שאנחנו כבר 338,000 שנה. שזה המון.

http://www.sci-news.com/genetics/article00915.html

התמזל לי ולך לחיות ב3,000 שנה שבהם הצליח המין האנושי לנצל את המח לפעולות שכוללות דברים מעבר ללשרוד מספיק זמן כדי להתרבות. *תיקון טעות. רק לחלק מהעולם התמזל להיות חלק מהשינוי הזה- שהוא אינו אבולוציוני. אם אתה מוכן לשפוט את האינטלקט של גזע שלם ע"פ סה"כ 3,000 שנה ורק על בסיס התקדמות טכנולוגית כגורם קובע- קח בחשבון את כמות הזמן שאנשים עם מח כמו שלך ושלי הסתובבו על פני כדור הארץ ובקושי הצליחו למצוא מסתור ללילה. לא צריך הרבה כדי לראות שאין ממשיות לתורת הגזע הזו ברגע שאתה עד לכך שאנשים מגזע אחד מסוגלים לאותם הישגים אינטלקטואלים של האחר. Fredrick Douglass דוגמא שאני אישית למדתי להעריך.

ובקשר למחקרים, צריך להכיר שאלו מציגים תוצאה, ואתה מציג סיבה.

cum hoc ergo propter hoc 

ישנם גורמים היסטורים, גאוגרפים ונסיבות סוציו-אקונומיים שאמנם ראית לנכון להציג אבל גם מהרת להשיל מעליך. 

המדע לא יטען שכל בני האדם שווים (כי זו לא שאלה חד משמעית) המדע יציג נסיבות, ניסוי, תוצאה ורק את המסקנות שניתן להסיק מהם. מח של ילד אוטיסט בן חמש יתפקד אחרת מאשר המח שלי ושלך, המדע לא יגיד לך אם זה טוב או לא- אבל הוא כן יכול לטעון שהוא פחות מותאם להשרדות מאשר כל מח רגיל בהנתן תנאים שווים.

עם זאת, אני לא מאמין שכולם שווים, אבל זה ברגע שאתה טוען שמישהו אחד שווה יותר מהשני שאתה צריך לגבות את הטענה שלך במשהו ממשי ולא לזרוק הכללות שטחיות מתוך חוסר ניסיון בשיטה המדעית.

יש כאן גם שאלה של הסקה מן הפרט, שזה נושא נרחב ומעניין אבל בכל מקרה קשה להסתמך על ניסיון אישי אנקדוטלי לגבי דברים שהסטטיסטיקה והשיטה המדעית יודעים לדבר עליהם יותר טוב. 

לגבי השאלה של החולמנית- המדע עושה 3 הנחות בסיסיות (למעשה כולנו עושים אותם, אבל במדע זה מפורש יותר)

-היקום (המציאות) קיימת

-אנחנו יכולים ללמוד משהו על היקום

-אנחנו יכולים לבנות מודלים של המציאות היוצרים צפי מסוים. (הניסוח לקוי, אבל הרעיון כאן)

ד"א טיפסתי עד קצה האולימפוס, הוא לא אוורסט, אבל הוא בהחלט מרשים.

I can't pretend to have known him as much as I wish I could.

I can't pretend to miss him as much as his family does, or to have loved him as his family has through out the last few years. Such devotion is unimaginable were it not so trivial to those who truly loved him.
That is why there is not much that I can say about him. I know that he was loved, and having known him, I knew why. Having seen the attendees, I now know how much. I know that he was a great man, such a man that now, having passed, he will even be missed by those who have never laid eyes on him and may never know the gratitude they owe him. Not an honour many could come by.

But as I've said, there's not much that I can say that isn't already clear to all who knew him.

So I will talk about myself, about my selfish wishes.

I so awefully wish to earn the love of such people as he, that when the day comes for me too- they would speak in at least as half as much praise. That is, if I'm deserving.

I've come by it before, but this time- it was kinder. It meant not to confuse or frighten, to sadden or dishearten, though it did. It came teaching. Reminding of its imminence.

And so I've learnt that before it comes approaching, were I to glance back and reflect- I only wish that I would see that I have loved more than I did hate in life, that I was content more than I was frustrated, that I have understood more than I have feared.

This is how I wish to live.