מעורת המבריחים של דיקה

~זה פוסט קצת חופר, אז הדגשתי את החלקים הכי הכי חשובים כדי שיהיה לכם נוח יותר~

אני לא מה שהייתי, לא אותה ילדה. אני לא ילדה למען האמת, אני נערה, נערה מתבגרת, ויום אחד אני אהיה אישה. זה אחד הדברים שהשתנו בי- אני מוכנה לקבל את זה שאהיה מבוגרת יום אחד. לא ויתרתי חלילה על החלום להשאר ילדה לנצח, פשוט הבנתי שיש בי מקום למבוגרת ולילדה כאחת, זה הופך את הראש שלי לקצת צפוף, אבל זה לא עקרוני.

יש לי פילוסופית חיים חדשה, ולמען ההשוואה, אני אספר בקצרה גם על הישנה. מישהו פה קרא פעם את "ארטמיס פאול"? בכל מקרה, זה ספר שמדבר ילד בן 12, פושע קטן וגאוני. פאול המדובר הוא מבריק, כ"כ מבריק עד שהוא הפך את עצמו למודל החיקוי שלי בלי ששמתי לב. מה הייתה הבעיה? הייתי ילדה בת 12 בעצמי, ונוכל בתור דוגמא אישית לילדה כזו זה לא רעיון טוב כל כך.

התחלתי מהציניות, ומהר מאוד הייתי מסוגלת להמציא הערות עוקצניות שהתאימו כתשובה לכל דבר. הקטע הוא שילדים שדיברתי איתם היו ילדים, הם לא הבינו את ההערות המתחכמות שלי ורק התעצבנו מהן. פגעתי באנשים, כאילו בכוונה, אבל לא ממש ממש בכוונה... זאת אומרת, התכוונתי לעקוץ, לא להעליב. התעלמתי מזה שארטמיס פאול היה ילד בודד להחריד, והתמקדתי ב"מגניבות" שלו- הוא היה גיבור של סיפור, אחרי הכל.

אז מה שהייתי זה בעצם WANNA BE BAD GIRL. ניראה לכם קול? כי לי לא, לפחות לא במבט לאחור.

וכיום... חזרתי להשתמש במילים מצחיקות כמו כיום, מי אומר כיום בכלל? למה שמישהו ירצה לומר כיום? לא משנה. היום אני אחרת. אני באמת לא נעלבת על אנשים, ולא סתם חופרת שלא אכפת לי מאנשים שלא אכפ להם ממני, ואני לא שונאת אנשים. למה? בגלל סדרה אחת, ובגלל המדצים.

המדצים הפכו אותי לחברותית יותר, מלאו אותי בבטחון עצמי, ובמשהו שאין לו ממש הגדרה... הדבר שהופך בנאדם לכיפ-סבבי-מגניב-קולי (תקראו את זה ביחד, כמו מילה אחת). אז בזכות המדצים אני מאגניבה.

ומה עם הסדרה? אוקי, למען האמת, אלו שתי סדרות. אני חייבת לומר שאני מאוד מושפעת מסרטים סדרות וספרים, עם ארטמיס עשיתי טעות, אבל עכשיו אני מושפעת לטובה. הסדרה הראשונה נקראת BEING ERICA- להיות אריקה, וזו סדרה גאונית. היא מדברת על אישה (יהודיה,אגב,) שהחיים שלה לא הסתדרו, ובגיל 32 היא רווקה (למרות שהיא יפה), מחוסרת עבודה (למרות שיש לה תואר והיא חכמה), וסוג של אכזבת המשפחה. היא פוגשת פסיכולוג מיוחד (הללו את ד"ר טום האגדי!) שמאפשר לה לחזור בזמן לחרטות שלה ולתקן את הטעויות שלה. הפואנטה היא כמובן שהיא לומדת מהן, לא שמשהו דרסטי משתנה לה בחיים כי היא לא עשתה טעות מסויימת. אני למדתי מהטעויות שלה, הפנמתי את השיעורים שהחיים לימדו אותה.

עכשיו הכלל הראשון של הדוקטורים (הפסיכולוגים הנוסעים בזמן, אם תרצו)- המטופל שלך הוא אתה (לא שאתה מטפל בעצמך, אלא שמי שאתה מטפל בו הוא אתה). הכלל השני- המטופל שלך הוא לא אתה. ההסבר של זה קצת חופר, אם זה מעניין אתכם תראו אריקה, שם זה מוסבר בדרך מעניינת. ועוד כלל, או יותר טיפ- תסתכל על אנשים כאילו הם המטופלים שלך. זה מה שאני עושה, אז אני משתדלת להבין אנשים, ואז אני לא שונאת אותם, ולא מתעצבנת סתם, ולא שומרת טינה. וטוב לי עם זה כ"כ!

עכשיו, הסדרה השניה, מרלין, שבגללה אני משתדלת להיות אדם הוגן. לא קשה להבין שמסופר שם על המלך ארתור, הקוסם מרלין... ואבירי השולחן העגול.

אני לוקחת אותם כמודל לחיקוי, אותם ואת אריקה, ואני יודעת שאני רוצה להיו כזו. אני רוצה להיות הוגנת, ונחמדה ונדיבה וישרה ואמיצה.

אז מה אני עכשיו? עכשיו אני WANNA BE A HERO.