מתוסבכת

כשהצליח לך, הם אמרו לך לאכול.

בחנו אותך בלי סוף, העירו הערות

דיברו עליך מאחורי הגב. זה לא משנה מה אמרו...

אבל את בשלך, חזקה מתמיד

חיה על מחמאות, על ריכולים.. מהם את ניזונה

מסתכלת על העולם בעין טיפה מעוותת

אבל ככה את עכשיו

ואז גילית שהם עומדים בדרכך. סוגרים עלייך במעגל

מסכנים את כל המאמץ שלך, את כל מה שהשגת

הם רוצים לקחת. 

כי לא טוב להם בעולם שלהם אז הם מתערבים

בעולמות של אחרים.

הורסים ובורחים.

אז את בנית קירות, גבוהים ועבים

בלי חלונות, בלי דלת. אף אחד לא יפריע לך יותר

רק את עם עצמך, בשלך..

ואף אחד לא ייקח, אף אחד לא ייראה, אף אחד לא ידבר

את לבד, בחדרון קטנטן שעשוי מקירות שאת בנית

ככה רצית.

החברה מכתיבה לך איך לחיות. מהרגע שאת נולדת חינכו אותך להתאים את עצמך לחברה. להיות חלק מהעדר. וכשאני אומרת לחברה אני לא מתכוונת לחברים שלך, למשפחה... אני מתכונת לאנושות כולה.. בעיר שלך בארץ שלך..בארצות אחרות.. כולם אותו דבר.

אז באותם רגעים, שאת שונאת את עצמך עד העצם תזכרי שאת לא צריכה לקבל את העונש על הפשע שביצעה החברה.

לכי נגד הזרם,אל תיהיי חלק מהעדר הזה שאפילו לא יודע לאן הוא דוהר. תעיזי, תהיי מיוחדת, בדרך שלך..

ואם במקרה תלכי לאיבוד, תהיי בטוחה שתמיד יהיה לך לאן לחזור.