-יופי זה לא כל הסיפור-

פרק 47

"אז חשבת על משהו?" סיוון קיפצה לעברי בבוקר שראתה אותי.

גיחכתי מהפרצוף שלה, והשבתי בשלילה.

"מעולה" הפטירה בפניי בתוספת חיוך ענקי "כי אני חשבתי על הרבה רעיונות למייקאובר האגדי שלך" הוסיפה בתנופת ידיים לקראת הסוף.

עיקמתי את הפרצוף ולא הבנתי לאיזו טעות גדולה הכנסתי את עצמי.
היא לא הפסיקה לדבר על זה כל השיעור, וגם בהפסקה שהתיישבנו ליד הקפיטריה המשיכה לתכנן בקדחנות את כל השלבים, מדברת אליי ואל תמי.  תקעתי מבטים של 'את מגזימה' אבל היא לא הפסיקה, היא ממש לקחה את זה בתור פרויקט אישי שלה- ממש הפכתי למקרה סעד.
מחשבותיי נדדו ללירן, מעניין איפה הוא. החלטתי לשלוח לו הודעה, התגעגעתי אליו ממש! 'איפה אתה אהובי?' תקתקתי במהירות וחיכיתי לתשובה.
הרשיתי לעצמי עכשיו להקשיב לשטויות של סיוון והוספתי לה "תיזהרי לספר את זה ללירן, זאת הפתעה" עניתי במתק שפתיים וחייכתי לעברה.

היא חייכה לעברי כאות הסכמה.

ממש עניין אותי תגובתו, אם הוא יאהב את זה או לא. סוכם שהשינוי יקרה יום לפני הטיול השנתי שמתרחש בדיוק עוד שלושה ימים, ולכן עוד יומיים אני סיוון ותמי לא נגיע לבית הספר ונעשה את השינוי מהבוקר. סיוון דאגה לכל הפרטים הטכניים, אני לא יודעת איך- היא הספיקה לדבר עם אמא שלי אתמול בערב שפשוט קפצה מאושר ומשמחה ואמא שלי כבר הזמינה לי מקום במספרה הקבועה שלה והיא אמרה שהיא תדאג לכל ההוצאות שנוציא.

התחלתי להיות חסרת סבלנות שלירן לא ענה לי להודעה, לא רציתי להיות מציקה אבל החלטתי גם להתקשר אליו. כמעט והגעתי למענה הקולי כבר ולא הייתה תשובה אצלו. "מעניין איפה הוא.." מלמלתי לעצמי בבלבול.

שאלתי את רועי שבדיוק חיבק את סיוון איפה לירן והוא לא ידע בעצמו, ציין שהוא נעלם לו בתחילת ההפסקה.

מיטל יצאה מתא שירותי הבנות בבית הספר, מסדרת את האודם שנמרח לה וסוגרת את הרוכסן של השורטס שלה חזרה כלפי מעלה. דקה אחרי שמיטל יצאה מהשירותים, יצא לירן מאותו תא שירותים מסדר את החגורה שלו, נותן מבט חפוז במראה ויוצא גם.
תוך כדי שהלך לכיוון החצר, הסתכל באייפון שלו על ההודעות שקיבל מנעמה, מלבד לשיחת הטלפון ממנה.
"זהו, הוכחתי לעצמי שאני לא זקוק לה". מלמל לירן לעצמו בעצבנות. להבדיל משאר הימים, לירן לא שלח הבוקר לנעמה הודעה והוא לא דיבר איתה מאתמול אחרי הצהריים. ניסה להוכיח לעצמו שהוא מסוגל לא לדבר איתה אם הוא לא רוצה, שהכל הוא רק חלק מההתערבות שהוא חייב לקיים. את מיטל הוא השיג לעצמו, הוא היה צריך לחשוב על חלק אחר שירצה שמיטל תקיים.  
ללירן היה סקס אדיר אתמול עם מיטל אצלו בבית, היא השאירה לו כמה חותמות טובות על הגוף- היום הם המשיכו לסיבוב שני בשירותים. היא הייתה מזיינת אדירה, אבל שלירן היה איתה הרגיש חלול מתמיד- לעומתה, כל נשיקה שנעמה מנשקת אותו יש בה כל כך הרבה רגש והשקעה, הוא אוהב את זה שהיא צריכה לעלות על קצות האצבעות בשביל לנשק אותו ושהיא תמיד עוצמת עיניים בנשיקות שלהם, הוא אהב את התמימות שלה, זה קסם לו. כל הבנות שהיה איתן תמיד אף פעם לא היו בתולות, תמיד הן התנסו בעבר ומבחינת לירן זה היה עוד כיבוש. עם נעמה הוא ידע שזה לא יהיה אותו דבר, הוא ידע שהוא יהיה הראשון שלה והוא רצה את זה מאוד. הוא לא היה רוצה לעשות את זה בשירותים, הוא יעשה את זה במקום הנכון שמבחינתה זה יהיה משהו מיוחד. "בזמן המתאים.." מלמל לעצמו כי ידע שהוא לא יכריח אותה בחיים לעשות משהו שהיא לא תרצה.

ראיתי את לירן מתקדם לעברי מחייך, החיוך שלו בתוספת עם העיניים הכחולות המהפנטות שלו גרמו לי לשכוח לדקה שלא ראיתי אותו כל ההפסקה. הוא התקרב אליי וישר נישק אותי מול כולם כאילו הוא לא ראה אותי שנים.

"התגעגעתי ממש לשפתיים האלה.." לחש לי באוזן, מרעיד אותי קלות בידיעה שלא הייתי רוצה שהוא יאמר את זה בקול רם. הסמקתי ושכחתי לגמרי שהוא נעלם לי.
אהבתי אותו כמו שבחיים לא חשבתי שאני אצליח לאהוב, ורק חיכיתי כבר לטיול השנתי להיות איתו בשלושה ימים חלומיים, כבר תכננתי אפילו לעבור לכיתה שלו באוטובוס אבל בגלל הפרצופים שתמר וסיוון תקעו בי ירדתי מהר מהרעיון הזה.

 
חלפו יומיים מהירים וידעתי שיום השינוי שלי מגיע, יום שאני אראה אם נעמה המכוערת יכולה להפוך ל"פרפר יפה" כפי שסיוון תיארה אתמול בטלפון. גיחכתי שנזכרתי בביטוי הזה, קרני השמש חיממו אותי במיטה וביום כזה קריר של תחילת ינואר זה בהחלט היה נדרש. הרשיתי לעצמי עוד כמה דקות במיטה מתחת לפוך, תוך כדי שבחנתי את ההודעות בטלפון. קיבלתי הודעה מקסימה מלירן "תרגישי טוב אהובה שלי, אני כבר מחכה למחר בציפייה"
סיפרתי ללירן שאני לא מרגישה טוב ולכן אני לא מגיעה היום לבית הספר, לא סיפרתי לו את הסיבה האמיתית. סיוון הבריזה מבית הספר מאותה סיבה, ותמי החליטה להגיע לבית הספר בשביל שזה לא ייראה חשוד מדי וגם כי היא הייתה חייבת להתחיל להשלים חומר לימודי, והבטחתי לה כבר שאחרי הטיול השנתי אני אשב איתה על כל החומר.
קיבלתי סמס מסיוון שהיא אצלי עוד חצי שעה והתחלתי להתארגן.

תמר נכנסה לכיתה ויושבת במקומות של נעמה וסיוון. "אם אני כבר פה לבד היום לפחות שאני אקשיב ואהיה מקדימה.." מלמלה לעצמה במירור. העדיפה להיות בבית ולראות את השינוי של נעמה מאשר לסבול שבע שעות לימוד מעצבנות, מתישות ומייגעות. החלה להוציא את חומרי הלימוד של היסטוריה מהתיק וגם את הקלמר בעוד שהמחנכת נכנסת לשיעור. המורה החלה לדבר על כל מיני מושגים שלא היו ברורים לתמי, משהו על גלות בבל.
אורון נכנס לכיתה באיחור אופנתי כהרגלו, המורה תקעה בו מבט והורתה עליו לשבת קרוב לידה שלפחות יצליח לקלוט משהו מסוף השיעור.
"איפה?" נאנח בעצבנות.

"ליד תמר" שיגרה לעברו פרצוף זועם.

הדם עלה לתמר לראש, היא לא הבינה איך תמיד הם נפגשים.

אורון חייך חיוך זחוח ומעצבן שראה שזה ליד תמר, ומרגע לרגע החיוך שלו יותר עצבן אותה. הוא כל כך אהב לעצבן אותה, זה עשה לו את היום.

החורף היה בשיאו ונתן את אותות הקור שלו, התלבשתי חמים עם המעיל והצעיף ויצאתי לכיוון החנייה שאמא שלי וסיוון לא ייתקלו אחת בשנייה ויחשבו על עוד רעיונות משוגעים למייקאובר בשבילי, רציתי לעשות שינוי אבל לא לשנות את עצמי לחלוטין.
יצאתי בחוץ ותל אביב לא הרגישה יותר קרה מהיום. אחרי כמה דקות בודדות סיוון הופיעה והתחלנו את המסע.

התחלנו במריטת הגבות שלי אצל הקוסמטיקאית של סיוון שכינתה אותה "ידי פלא". הזכרתי כבר מקרה סעד?

הרגשתי שהיא מושכת לי את העור כל פעם שהיא נגעה לי בפנים עם החוט, וקיללתי בלב את הרגע שנכנסתי לתוך החנות שלה. כל הזמן מלמלה לעצמה "כמה עבודה יש פה.."    
אחרי הרבה אנחות מצדי סוף סוף יצאנו משם, לא לפני שנתתי מבט במראה והייתי בשוק מצורת הגבות, הפנים שלי נראו ממש מוארות. חייכתי חיוך קטן שסיוון לא תראה ותתלהב.
אחרי זה המשכנו לשופינג מטורף שבחיים לא עשיתי ככה, אחרי זה התעללתי בעיניים שלי וניסיתי במשך חצי שעה לא מבוטלת להכניס את העדשות המזורגגות לעיניים שלי, ובדרך נס הצלחתי בסוף. לסיום, אני וסיוון קינחנו במספרה ושם הוא קיצר לי את השיער ועשה לי מדורג ממש יפה שלא יכולתי לעצור את ההתרגשות שלי.
שיצאנו מהמספרה חייכתי לסיוון והדבר היחיד שאמרתי לה אחרי היום המפרך הזה- תודה, תודה על הכל. היא חייכה אליי חזרה.

-

אני לא מאמינה שמחר כבר הטיול השנתי ופתאום אחרי כל המהפך שעשיתי רק עניין אותי מה לירן יאמר. לא הייתי יכולה לחכות עד מחר, אני לא מאמינה שבשתיים בלילה יצאתי מהבית שלי ברגל לכיוונו בעוד שיורד גשם זלעפות בחוץ הצטיידתי במטרייה והייתי בדרכי לבית שלו. השתמשתי במפתח הרזרבי שהוא הביא לי וראיתי שהבית היה בדממת אלחוט, שיערתי שהוא ישן אבל הייתי חייבת לראות אותו, עליתי למעלה וראיתי אותו ישן כמו נסיך. ליטפתי את הפנים שלו והחלטתי שאני אשאר לו פתק ליד המיטה שלו. חיפשתי דף בשביל לכתוב עליו בשולחן הכתיבה, יואו, איזה ילד מבולגן לירן הזה, כל הדברים שלו מבולגנים בכל מקום ועם כל האריזות שלו לטיול השנתי אז בכלל. מצאתי איזה דף לבן שמאחוריו היה מוקלד משהו.. נו טוב, להשתמש בזה? לא ידעתי, אולי זה משהו חשוב, החלטתי לקרוא אותו בשביל להחליט אם זה חשוב או לא.
הפכתי את הדף ובראש הכותרת היה רשום 'התערבות'. גיחכתי, זה בטח עוד אחד מהדברים המטומטמים של לירן ורועי.. החלטתי להמשיך לקרוא מהסקרנות. עיניי התחילו לרפרף במה שכתוב בדף. היה רשום שם 'מיטל', 'התערבות', 'תגרום לה להתאהב בך' 'תזרוק אותה ביום הולדת שלך'. לקח לי כמה שניות לעכל את מה שקראתי הרגע ופשוט לא האמנתי, ראיתי את החתימה של לירן בסוף על המסמך והרגשתי איך תוך שנייה אחת אני נשברת מבפנים, הרגשתי משותקת ולא יכולתי לזוז או לברוח לשום מקום, רק הדמעות התחילו לזלוג. לא האמנתי שזה קורה לי. הרגשתי איך הדף מתקמט לי בין הידיים ללא שליטה עד שהוא הופך לכדור קטן של נייר שלא ניתן לזהותו, לא ניתן לזהות את הדבר ההרסני שהרגע קראתי. הכדור נשמט לי בין הידיים, מיהרתי לצאת כמה שיותר מהר מהבית שלו כל עוד רגליי נתנו לי את האפשרות לעשות זאת. את המטרייה שכחתי בפתח ביתו והתחלתי לרוץ עם הגשם, דמעות מתערבבות עם גשם. רגשות מעורבים של עצב, רחמים, כעס ושנאה עצמית.
הגעתי הביתה רק אחרי חצי שעה, התעייפתי מלרוץ ופשוט התחלתי ללכת אבודה ברחובות בשלוש בלילה, צפיתי את כל התרחישים הגרועים אבל את זה לא צפיתי, לא צפיתי שהוא יתערב עליי עם מיטל הזאת, שככה הוא ישחק עם הרגשות שלי ופשוט יזרוק אותן לפח. אחרי כל המילים היפות שהוא אמר, הכל היה שקר, הוא עד כדי כך שחקן כזה טוב?!

הגעתי הביתה בשלוש ועשרה, הייתי כולי נוטפת מים ובמקום להתקלח במים חמימים פניתי מהר לחדר שמישהו לא יתעורר בטעות, סגרתי מהר את הדלת של החדר והדלקתי את האור. עמדתי מול המראה וראיתי מישהי אחרת, ראיתי את הפן שהספר עשה לי שנהרס כליל מהגשם, את כל האיפור מרוח בצורה מפחידה, את העיניים שלי אדומות ונפוחות מבכי. לרגע לא זיהיתי את האני הקודמת, לפני פחות משעתיים הייתי כ"כ מאושרת על החיים שלי ועכשיו אני מרגישה על הרצפה, בחיים לא הרגשתי כל כך הרוסה, הרגשתי איך הלב שלי נקרע לאלף חתיכות בו זמנית והכל בגלל המכתב הזה.
נכנסתי למיטה והתכווצתי מתחת לפוך, שוכבת בתנוחת עובר ולא מזיזה את הגוף, תקעתי את המבט בקיר ופשוט לא הזזתי אותו, הייתי ערה אבל המח שלי לא הצליח להתפקס על מחשבה אחת, הרגשתי כמו מישהי שלא חושבת, מישהי שנושמת אבל פשוט לא חיה.
אחרי שבכיתי שעה במיטה שלי באור חשוך, מחיתי את הדמעות והפסקתי לרחם על עצמי והתחלתי לכעוס על לירן, לכעוס ולשנוא אותו, לשנוא אותו על כמה שאני אוהבת אותו. התחלתי לשנוא אותו על זה שהוא מניאק, על זה שהוא שיקר לי ככה, שהוא הוליך אותי שולל ולא היה לא אכפת לו בכלל שהוא פוגע בי ככה. על זה שהתאהבתי ביצור המגעיל הזה ואני לא מצליחה להוציא אותו מהראש שלי. הרגשתי שאין לי כבר טעם לחיות. עם המחשבות הנוראיות האלה, הצלחתי להירדם איכשהו.
הצלצול המעורר המאוס הזה העיר אותי אחרי שעה וקצת. הסתכלתי בשעון והשעה הייתה רק שש."כוסאמק" מלמלתי ואז נזכרתי שאני כיוונתי אותו לשעה הזאת כי יש היום טיול שנתי! פאק.  

מצטערת שנעלמתי... 

הספקתי להשתחרר בהפתעה מקבע ולעשות גם פסיכומטרי במקביל.. 
מה אתם חושבים על הסוף של הפרק?? אני ממש אוהבת...  

שיהיה סופ"ש חמים