אני ודיה הכי כוסיות שיש,
העולם ורוד,
ישנם אנשים מכוערים,
וצ'יפס זה משמין, אבל לא 'כפת לנו כי זה טעים.
וזה גם לא חמץ.
(:
עזבו, הרהורי פוסטמות (ע"ר).
שלשום ישנתי אצל מאיהצ'קה שלי, היה נהדר. לימדתי אותה תיבה שלמה (!) מנוט'ינג אלס מאט'רס בגיטרה, והיא התלהבה נורא.
לא ממש ישנתי בלילה. קמתי בארבע בבוקר (כשנרדמתי באיזה שתיים) ולא יכולתי לישון יותר.
ואז הייתה הנסיעה הדי ספונטנית לסופרלנד (ז"א, הידיעה הייתה ימיים לפני) עם סטלה ועוד שמונה אנשים נפלאים.
פאק, היה לי כלכך טוב! אמא ואבא כמעט הרסו את זה. הם פחדו ובלה בלה בלה, אבל בסוף הם ויתרו.
מה גם שלקחנו קופונים, וכרטיס עלה רק 39 שקל (:
רכבת הרים! כה שולט! היינו על שתיהן, ופאק, זה היה מפחיד, אבל כלכך נהניתי. תבינו שפעם אחרונה שהייתי בסופרלנד הייתה בקייטנה בכיתה ג', או ד'...אותו דבר.
היה הרבה..גרר..והרבה נרטבנו..ו..נאמ.(:
היה טוב מאוד, וחזרתי הביתה באיזה שש בערב, אכלתי וישנתי עד תשע. ואז נרדמתי שוב באחד. וקמתי בתשע. נחמד (:
חחח, היה איזה קטע שצילמו אותי בזמן שדהרנו על הרכבת הרים, יצאתי כולי שמחה חחחחחחח פאק זה היה משעשע!.
עליתי ארבע פעמים על הספינה הזאת שעושה סיבובים וכאלה, כלכך שולט(:
ו..זהו.
...
אני לא אוהבת לכתוב כאן דברים אישיים, אבל לפעמים אני חייבת להוציא. ואני אוהבת להוציא כאן. למרות שקוראים כאן יותר מדי אנשים, וחלק גדול מהם לא רצוי בכלל.
..אני מאוד מאוכזבת. נורא. לפעמים יש למילים כ ז א ת השפעה עליי, שזה הורס אותי. לחשוב משהו אחד ולהראות דבר אחר, זה כלכך פוגע לפעמים. והכל יוצא בבום אחד ונוצר חלל כזה בבטן שלא ממש מתמלא אח"כ. והייתי במצב הזה גם לפני, מספר גדול של פעמים. לאן נעלמו השיחות? לאן נעלמה האכפתיות? וזה מרגיש שהכל באשמתי, כשבעצם לא עשיתי כלום.
עצוב.
Nobody sings
like you
anymore.
נקווה שזה יסתדר, ושהכל יחזור להיות כמו שהיה לפני בערך שלושה שבועות. פחות עצוב, יותר משמח.
הכי משמח שיש.
ובעניין החופש? עבר מהר מדי לטעמי, ממש לא כיף. באמת שלא. הספקתי לנוח, וזה מה שחשוב. עוד פחות מיומיים שוב הלימודים, שוב אותה השגרה, שוב אותם הפרצופים שלא בא לי לראות בכלל. צביעות צביעות צביעות.
י-איי.
יש לי עניין חדש בפתח (או שמא שניים?), ואני מתכוונת לנצל אותו עד הסוף. (;
בהצלחה לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
