זה כאילו שאיבדתי כל פיסת מוזה שאי פעם נחה לי בראש. אני מאוד מקווה שזה יעבור, אני לא באמת רוצה לסגור.
זה פשוט קשה לכתוב כאן, כשכל אדם שני שאני מכירה אישית קורא כאן. כנראה שזה מלחיץ אותי,
אבל מי באמת שם זין? <לא אני>
-
אז, התחלתי משהו נחמד. אחרי שהביאו לי מיטה וחצי וספרייה חדשים, ואחרי שתליתי מחדש את כל הפוסטרים ואחרי שארגנתי ת'חדר מחדש,
החלטתי לעשות משהו שרציתי לעשות מזמן.
בחרתי לי קיר, ההוא של החלון, והחלטתי לכתוב עליו ליריקס של השירים שאני הכי אוהבת. דווקא בינתיים נחמד נורא, רק התחלתי, ואין לי ממש כוח עכשיו כי אני נורא עייפה. אבל זה כל הכיף - לאט לאט לעשות את זה. עד שיהיה קיר כזה מלא במילים שאני הכי אוהבת בעולם, במשפטים שהכי גורמים לי לצמרמורת.
כל שיר והאסוציאציות שלו.
-
ואותו החלטתי להנציח על הקיר. אותו שיר מושלם וכואב שכלכך מזכיר לי אותו? כתוב מעל המיטה, בשחור בוהק.
השיר שעושה לי רעידות בכל הגוף כל פעם שאני שומעת אותו.
זה כלכך מדבר אליי. כלכך קורץ לי. כלכך הוא.
כלכך כואב.
אני לא מוכנה להספיד אותך,
לא משנה מה יקרה.
ובכל מקרה, אני מאחלת לעצמי להרגיש טוב יותר. אני מרגישה שאני מתבגרת מהר מדי, אני פוחדת לפספס יותר מדי שמחת חיים.
כבר אמרו לי שאני לא אותה האסתי יותר.
האמנם? . . .