בא לי לחפור קצת [הרבה].
נתחיל בזה שממש משעמם לי. זתומרת, זה לא שאין לי דברים לעשות. אני הרי לומדת, עובדת, לומדת נהיגה. אבל אני מרגישה מין שעמום תמידי כזה, כאילו שבא לי להיות בכל המקומות שבעולם, כל יום במקום אחר. ואני ממש לא הטיפוס, אני מכירה את עצמי כבנאדם שאוהב להיות עם עצמו בבית ולעשות לא משנה מה.
אז מאיפה בא הרצון הזה של לצאת כל הזמן? אני מרגישה חנוקה בבית הזה. אני בוהה בקירות ומחפשת מה לעשות, ואני לא ממש מוצאת.
הנה אני יושבת לי בנייד שבחדר וכותבת פוסט על "בוהו, אני מסכנה ואומללה, מה לעשות?", כשאני יודעת בוודאות שלמחשב הזה אני כבר ממש לא נכנסת מאז שהוא נסע [כי בת'כלס, אין לי עם מי לדבר כלכך], הנסיעות התכופות לת"א כבר לא תקפות, כי שוב..הוא נסע. אז נראה לי שהרצון הזה לצאת הוא בגלל כל הסיבות האלה.
אוף.
אמא שוב מקרצצת פה ושם. המצבי רוח שלה משתנים כמו ההחלטה שלי אם לצבוע ת'שיער ולאיזה צבע. [ואלוהים יודע עד כמה שאני משגעת את עצמי עם זה]
ואתמול ראיתי את מאיה שלי אחרי כמה חודשים טובים של הפרדה לא מתוכננת. זה לא שרבנו או משהו, פשוט דברים לא הסתדרו ולא נפגשנו מלא זמן. כלכך התגעגעתי לשיחות שלנו ולחדר שלה. בכל מקרה, ההורים שלי אמרו לי לחזור לא מאוחר יותר מחצות. "מה?..מתי?", "חצות" הם חזרו על עצמם. "למה?" "בלהלבלהלללהלהלבלהלהלה את קמה מאוחר תמיד ואת עובדת מחר, ואנחנו צריכים שתעזרי לנו".
ביג דיל. אז חזרתי בשלוש בבוקר ביום של בצפר, אז פתאום אני מקבלת שוב את שעת החזרה של כתה ט'? נו באמת. אני מאוד מקווה שזה לא יחזור על עצמו, הם כנראה שוכחים שעוד פחות משנה אני כבר לא אחשב לקטינה. אנ'לא מאשימה אותם או משהו, הם תמיד מסכימים לכל דבר שאני מבקשת מהם, זה היה פשוט מקרה חריג. [אני מקווה]
כבר לקחתי שלושה שיעורי נהיגה, ואני חייבת לציין שיש בי משהו מהנהיגה. (: אפילו המורה שלי אומר לי את זה. אני תמיד צוחקת איתו על כמה שאני גרועה, ואיך שלפעמים אני משחררת ת'קלאץ' יותר מדי מוקדם, מה שגורם לאוטו להתכבות. ואז אני מתפוצצת מצחוק [כי מה לעשות, בזה לא השתניתי] ואני גורמת לו לצחוק גם ולומר לי שאני בסדר גמור ושמותר לי. מסתבר שאני נוהגת נורא דומה לאמא. אני מקווה שזה יתבטא גם אצלי בלעבור טסט ראשון..P:
ופתאום הבנתי את כל המשמעות של להיות בוגרת, או להיות קרובה ללהיות בוגרת. כסף זה כבר מזמן לא מצחיק, כי אני פאקינג קורעת ת'תחת בעבודה הזאת, וזאת באמת לא עבודה קלה. שלא נדבר על זה שאני עובדת עד 3-4 בבוקר וצריכה לקום אחרי זה לבצפר, כן? וצריך לתפקד בבצפר ולהמשיך להיות תלמידה טובה כמו תמיד. זה קצת קשה. אבל אני יכולה להתמודד עם זה. ופתאום הבנתי מה המשמעות של הכסף. אז הנה, אני עובדת כבר שלושה חודשים, והרווחתי ים של כסף. ובהיותי בנאדם חסכני, בזבזתי ת'כסף רק על דברים שאני באמת הייתי צריכה. בין לבין בגדים, יציאות..והתחלתי לחסוך לרישיון. אספתי ת'אלפיים ומשהו כסף והייתי ממש רגועה. (: ואז באות המחשבות האלה, רגע..אני צריכה אוטו, לא? ובשביל אוטו "נורמלי" אני אצטרך לעבוד עד סוף שנת הלימודים ולחסוך. אבל רגע..אני אתחיל ישר צבא, לא? אז בשביל מה אני אצטרך אוטו? אוטובוסים לא יעלו לי כסף בכלל. ומה עם הרישיון לאופנוע שאני רוצה, אני באמת רוצה את זה? ואני באמת רוצה לקנות אופנוע? מה אמא תגיד על זה, היא תקבל את זה סופית? והקולקציה של זארה כלכך יפה, חבל שכלכך יקר שם, אבל אני רוצה בכל מקרה, וזה עוד חסכון של כמה אלפי שקלים. ומה עם הדיסקים שלי? אני הרי רוצה אוסף עצום וזה עניין לא זול בכלל. והקעקוע? יעלה בערך אלף+. שוב לדחות לקיץ הבא? מה אמא תאמר? בעצם אני כבר אהיה בת 18 אז זה לא יהיה רלוונטי כבר. והעגיל השני בלשון? וההרחבות באזניים? והתכשיט לנזם שאיבדתי כמו מפגרת שעלה מלא? מה עם הופעות? [טוב נו, גם ככה אין משהו שווה לתקופה הקרובה]
אז רגע, ישאר לי כסף להנות בכלל?
זה קשה, כל ההחלטות ה"בוגרות" האלה.
יהיה טוב.
ולילה טוב.
אופת' עושים לי טוב.
[מילת המפתח - "טוב". כה אופטימי מצידי]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
