היה לי עצוב היום.
קמתי מאוחר, אחרי שישנתי שתיים עשרה שעות. [אני שונאת לישון הרבה, כי אחרי שאני קמה, אני מרגישה שאולי לא הייתי צריכה להתעורר בכלל.] גיליתי שיש לי מצברוח נוראי, והתחלתי להיות קודרת, בכיתי.
בכיתי על הכל. על הגעגועים, עם הריבים המטופשים עם אמא, על זה שמבולגן בבית, אף על פי שאני מנקה כל פאקינג יום, כי לחזור מהעבודה בחמש וחצי בבוקר, לקום אחרי שעתיים ולראות את הבית הפוך..זה פשוט מרתיח אותי ומוציא ממני את כל המיץ.
דווקא הלימודים בסדר, אני כן משקיעה. אני באמת ובתמים רוצה להצליח בזה, הבטחתי לאמא שהלימודים לא יפגעו בגלל שאני עובדת.
אמא ראתה שאני בוכה ושאלה מה קרה, אמרתי שכלום. היא התעקשה, אמרתי שוב, כלום. היא לקחה אותי לחדר ודיברה איתי. היא חיבקה, ונישקה ודאגה, אבל בסופו של דבר לא אמרתי לה כלום. "סתם יום כזה", הסברתי.
היא דווקא הייתה ממש חמודה, התקשרה לפני איזה חצי שעה רק כדי לבדוק שהכל בסדר איתי. אני אוהבת כשהיא מתקשרת אליי בלי סיבה, רק לומר שהיא אוהבת אותי. (:
יצאתי כמה פעמים השבוע, וכבר נמאס לי. אני יודעת שאני בנאדם שאוהב לשבת בבית עם חברה טובה או ספר, טלויזיה, כאלה. אז אני מרגישה שיצאתי יותר מדי, ורע לי עם זה, ככה, נפשית זה תמיד קורה לי.
אבל אין מצב שאני מבריזה לסטלוש. (((: נכון, בייב? יהיה כלכך טוב.
ומל חזרה אליי, התחלנו לדבר שוב כמו בקיץ. הלימודים מפרידים ביננו, אז אני כלכך שמחה שהיא שוב איתי.
אני כלכך אוהבת אותה.
יהיה טוב, קיצר.
I'm full with hope
בבלוג זה
בכל הבלוגים
