If ever words were spoken, painful and untrue

מצחיק עד כמה שפגישה אחת הופכת לנוסטלגיה מטורפת.

הזכיר לי את הימים ההם, של לפני שנה וחצי בערך. קצת פחות.

כשאנשים היו פחות צבועים ויותר אכפתיים ואמיתיים, כשהם היו יותר עצמם.

ובהתחלה זה קצת מעציב, אתם יודעים. להיזכר ולהתגעגע. אבל אז מבינים עד כמה שהמצב נהיה מסובך ושבעצם אין דרך חזרה.

איך אומרים? כל אדם קובע לעצמו גורל. לא אלוהים, כי אלוהים לא קיים. גם לא אחרים, כי כולם צבועים.

אז מה נשאר? אתה עצמך. ומה אתה עושה לעצמך? הרס עצמי. ובסוף הכל נדפק וכולם מסביבך נדפקים

ואז יש לך הרגשה של חרטה, אבל אי אפשר לתקן כלום.

המוסר? נעלם.

המצפון? מעיק ומעיק ומעיק.

חבל.

אז היה נחמד לשבת בדיונות הקפואות, לבהות במספר מצומצם של אנשים אמיתיים שותים להנאתם,

לצפות בפוגו מטורף ללא שליטה ולצחוק בגלל ידיד משוגע אחד >;

היה לי נחמד.

מחרתיים מבחן ענקי בהיסטוריה ועוד לא התחלתי להתכונן.

אולי אני לא אבוא?

מה עושים כשמצד אחד אני מרוצה מעניין אחד שחשוב לי,

אבל מאוכזבת מדבר אחר שחשוב לי?

מתאבדים:/

עזבו אתכם ממצברוח רע, הבחורה הזאת עושה אותי מאושרת.

[העיקר כשהיא באה ומשתלטת לי על החדר;]

מאיצ'קה :]

אני.

זאתי שגנבה לי את האולסטאר.

אני..מהרהרת?

לובלו, פרסיק ;)

הסנופי שלנו. [ורק שלנו].

ולסיום?

אני.

קלטתי היום שאני חצי גי'נג'ית. הא?

ובמחשבות אופטימיות אלו, אני מסיימת את הפוסט.

הכל טוב :)

טוב לי עכשיו, זין על הכל חוץ ממה שבאמת חשוב לי.

לילה טוב.