מפתיע אותי מחדש איך דברים נוראיים שקורים חולפים כלכך מהר.
אתמול היה סוף השבוע הנורא ביותר שהיה לי עד כה.
נשארתי בבית חולה, אחרי שולד ביטל. האמת שקצת שמחתי שלא נצא, כי גם ככה אני לא מרגישה הכי טוב.
אז עשיתי את מה שאני תמיד עושה כדי להרגיש קצת יותר טוב; הקשבתי לגאנז.
ואז אחותי נכנסה לחדר, נכנסה שוב. צעקתי עליה שתעזוב אותי בשקט. הייתי עדיין על אזניות, ככה שלא שמעתי מה היא אמרה בכלל, וזה לא שהיחסים ביננו הם טובים. הם גרועים, בלשון המעטה.
אז אמא התעצבנה, חטפה קריזה ונכנסה לחדר. התחילה לצעוק עליי על היחס שאני נותנת לאחותי. היא צדקה, מה לעשות. מה לעשות שאני ואחותי לא מסתדרות, גם אחותי מתנהגת אליי אותו הדבר ואפילו גרוע יותר.
אחרי שהיא נזפה בי, היא שמה לב לבלגן שבחדר. ולא, לא היה מבולגן כלכך. כמה בגדים לא במקום ודפים מקומטים על השולחן, זהו. היא לקחה הכל, כולל דברים מסודרים, וזרקה אותם על המיטה ועל הרצפה. צעקתי עליה 'מה הבעיה שלך?',
היא נהייתה אחוזת דיבוק שכזאת, מהסיבה שאני לא הסכמתי לשתוק לה הפעם.
..היא תפסה לי בשיער ומשכה אותו. כלכך כאב לי. כלכך כלכך כלכך. אמרה לי לשתוק. אחר כך היא נתנה לי מכה בבטן. ואז ציוותה עליי לקום ולהתחיל לנקות את החדר. אמרתי לה שתצא ואני אתחיל לסדר, אבל היא התעקשה. שתינו עקשניות כמו פרדות, לא ויתרנו אחת לשנייה. במיוחד אני, שהייתי על סף התמוטטות נפשית. היא התחילה שוב לצרוח ולכעוס, אז התחלתי לסדר במרץ.
היא עמדה והסתכלה עליי כמו שמנהיג נועץ מבט בעבד שלו. הרגשתי כלכך מושפלת, לעזאזל.
היא המשיכה לברבר כמה מילים, אבל לא הקשבתי, כי כבר תכננתי לעוף מהבית קיבינימט. היא יצאה מהחדר, וכמובן טרקה את הדלת ככה שכל הקירות בבית רעדו. הפסקתי לסדר, החלפתי בגדים, לקחתי את הפלאפון, ויצאתי מהחדר. היא לא הייתה שם, הלכה לשכנה המטומטמת שלה, שבאה כשיש אוכל. אבא ישב בסלון, לא ידע מה לעשות עם עצמו. המבט שלו היה כלפי מטה. בכיתי כמו שלא בכיתי כלכך הרבה זמן.
במאמצים לא אנושיים אמרתי לו שאני הולכת למאיה. שאני לא יכולה לסבול את זה יותר. הוא לא אמר כלום.
לא הספקתי לקחת אפילו מעיל, ובחוץ היה כלכך מקפיא. השעה הייתה בקושי שבע וחצי. רצתי רוב הדרך אל הבית של מאיה. התקשרתי אליה, היא נבהלה, הרגשתי את זה. אמרתי לה שאני בדרך אליה, היא הבינה שקרה משהו ואמרה שתחכה לי למטה.
הגעתי אליה. פירקתי הכל. ישבנו מחוץ לחדר המדרגות במשך עשר דקות, ולא יכולתי להירגע. הייתי בהיסטריה. אבא התקשר, עניתי. הוא שאל אם אני אצל מאיה, אמרתי שכן.
אחר כך עלינו אליה, כבר נרגעתי בערך. אני כלכך שמחה שהיה לי לאן לברוח, היא הייתה הראשונה שחשבתי עליה.
תכננו שאשאר לישון אצלה, אבל אבא התקשר ושאל מתי אני באה. וכשאמרתי שאני רוצה לישון כאן, אמא חטפה לו את השפורפרת ואמרה לי 'אם את לא רוצה יותר בעיות, תחזרי עכשיו הביתה', וניתקה. אז חזרתי הביתה. כבר לא היה לי אכפת מה יקרה. הייתי כלכך אדישה שהפתעתי את עצמי. לא היה לי את הרצון ההוא, אבל הסתלכתי לה בעיניים ואמרתי לה שלא הייתה לה שום זכות לגעת בי.
הלכתי לחדר, ולא יצאתי משם.
והיום? מדברות רק בענייני הבית וכאלה. אני לא רוצה לדבר עם המפלצת הזאת, שאמורה להיקרא אמא.
המחנכת שלי צדקה, כשאמרה לאמא שלי שאני אוהבת יותר את אבא שלי,
והכי מוזר, שהוא האבא החורג שלי.
יום טוב.
..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
