If ever words were spoken, painful and untrue

היה לי עצוב היום.

קמתי מאוחר, אחרי שישנתי שתיים עשרה שעות. [אני שונאת לישון הרבה, כי אחרי שאני קמה, אני מרגישה שאולי לא הייתי צריכה להתעורר בכלל.] גיליתי שיש לי מצברוח נוראי, והתחלתי להיות קודרת, בכיתי.

בכיתי על הכל. על הגעגועים, עם הריבים המטופשים עם אמא, על זה שמבולגן בבית, אף על פי שאני מנקה כל פאקינג יום, כי לחזור מהעבודה בחמש וחצי בבוקר, לקום אחרי שעתיים ולראות את הבית הפוך..זה פשוט מרתיח אותי ומוציא ממני את כל המיץ.

דווקא הלימודים בסדר, אני כן משקיעה. אני באמת ובתמים רוצה להצליח בזה, הבטחתי לאמא שהלימודים לא יפגעו בגלל שאני עובדת.

אמא ראתה שאני בוכה ושאלה מה קרה, אמרתי שכלום. היא התעקשה, אמרתי שוב, כלום. היא לקחה אותי לחדר ודיברה איתי. היא חיבקה, ונישקה ודאגה, אבל בסופו של דבר לא אמרתי לה כלום. "סתם יום כזה", הסברתי.

היא דווקא הייתה ממש חמודה, התקשרה לפני איזה חצי שעה רק כדי לבדוק שהכל בסדר איתי. אני אוהבת כשהיא מתקשרת אליי בלי סיבה, רק לומר שהיא אוהבת אותי. (:

יצאתי כמה פעמים השבוע, וכבר נמאס לי. אני יודעת שאני בנאדם שאוהב לשבת בבית עם חברה טובה או ספר, טלויזיה, כאלה. אז אני מרגישה שיצאתי יותר מדי, ורע לי עם זה, ככה, נפשית זה תמיד קורה לי.

אבל אין מצב שאני מבריזה לסטלוש. (((: נכון, בייב? יהיה כלכך טוב.

ומל חזרה אליי, התחלנו לדבר שוב כמו בקיץ. הלימודים מפרידים ביננו, אז אני כלכך שמחה שהיא שוב איתי.

אני כלכך אוהבת אותה.

יהיה טוב, קיצר.

I'm full with hope

והלוואי, שהיו עוד אנשים כמוך בעולם הזה.

הפגישה הראשונה שלנו הייתה בקניון המאעפן ההוא, כשקנית למאיה מתנה. אני זוכרת ת'יום הזה טוב מאוד במיוחד, כי נורא שמחתי לראות את הפנים שלך אחרי קריאות רבות בבלוג שלך. ואת הקסמת אותי מהרגע הראשון שדיברנו.

אני לא חושבת שהרבה אנשים מבינים אותי כמו שאת מבינה, ואני יכולה להיות איתך הכי אמיתית שיש. אני יכולה לומר כל דבר שאני רוצה, אני יכולה לעשות את כל מה שעולה לי לראש באותו הרגע ולא להרגיש אשמה, כי זאת את. זאת פשוא את.

סטלה שלי.

אפילו השם שלך עושה לי נעים, הוא כלכך מסמל אותך. זה נכון מה שאומרים, את יודעת. שהשם מבטא את הבנאדם.

את כלכך סטלנית. (טוב הייתי חייבת קצת, את מכירה אותי.)

ואני זוכרת ת'יציאות שלנו, היינו יוצאות מלא פעם. אני מכירה אותך כבר איזה שנתיים ואני זוכרת כל יציאה שלנו, כי זאת פשוט הייתה חוויה אחת אחרי השנייה.

ויש לך קול שקל להתאהב וליפול דרכו, קול מרגיע כזה.

ואני זוכרת איך שעשית לי טובה ממש ענקית ובאת איתי להופעה ההיא. והיה כיף שפאקינג השגנו לנו הסעה מהשמיים ישר הביתה, וישבנו ואכלנו צ'יבוראק (אפילו שהייתי צמחונית, כוסעמק) בארבע וחצי בבוקר.

אני פשוט כלכך אוהבת אותך. את בנאדם כלכך מקסים, ואת בדיחות הפטריה שלנו אני אזכור לנצח.

ואני מרגישה שכלכך התרחקנו. אני כלכך מתגעגעת אלייך ואני מתה לראות ולקפוץ עלייך ולעשות פרצוף מכוער שמתאים רק לי, ואוף זה רק גורם לי לבכות כשאני חושבת על כל זה.

ואת מתגייסת אוטוטו, ואני בכלל לא אראה אותך, let's face it.

אז רק רציתי שתדעי, שתמיד יהיה לך חלק גדול ושמן בלב שלי, בראש שלי, בעצמי כולי.

חברה שכמוך אני בחיים לא אשכח.

אני מודה לך על כל הדברים שעשית למעני אי פעם ואני מקווה שתזכרי אותי כמו שאני זוכרת אותך.

אני פשוט אוהבת אותך.

בא לי לחפור קצת [הרבה].

נתחיל בזה שממש משעמם לי. זתומרת, זה לא שאין לי דברים לעשות. אני הרי לומדת, עובדת, לומדת נהיגה. אבל אני מרגישה מין שעמום תמידי כזה, כאילו שבא לי להיות בכל המקומות שבעולם, כל יום במקום אחר. ואני ממש לא הטיפוס, אני מכירה את עצמי כבנאדם שאוהב להיות עם עצמו בבית ולעשות לא משנה מה.

אז מאיפה בא הרצון הזה של לצאת כל הזמן? אני מרגישה חנוקה בבית הזה. אני בוהה בקירות ומחפשת מה לעשות, ואני לא ממש מוצאת.

הנה אני יושבת לי בנייד שבחדר וכותבת פוסט על "בוהו, אני מסכנה ואומללה, מה לעשות?", כשאני יודעת בוודאות שלמחשב הזה אני כבר ממש לא נכנסת מאז שהוא נסע [כי בת'כלס, אין לי עם מי לדבר כלכך], הנסיעות התכופות לת"א כבר לא תקפות, כי שוב..הוא נסע. אז נראה לי שהרצון הזה לצאת הוא בגלל כל הסיבות האלה.

אוף.

אמא שוב מקרצצת פה ושם. המצבי רוח שלה משתנים כמו ההחלטה שלי אם לצבוע ת'שיער ולאיזה צבע. [ואלוהים יודע עד כמה שאני משגעת את עצמי עם זה]

ואתמול ראיתי את מאיה שלי אחרי כמה חודשים טובים של הפרדה לא מתוכננת. זה לא שרבנו או משהו, פשוט דברים לא הסתדרו ולא נפגשנו מלא זמן. כלכך התגעגעתי לשיחות שלנו ולחדר שלה. בכל מקרה, ההורים שלי אמרו לי לחזור לא מאוחר יותר מחצות. "מה?..מתי?", "חצות" הם חזרו על עצמם. "למה?" "בלהלבלהלללהלהלבלהלהלה את קמה מאוחר תמיד ואת עובדת מחר, ואנחנו צריכים שתעזרי לנו".

ביג דיל. אז חזרתי בשלוש בבוקר ביום של בצפר, אז פתאום אני מקבלת שוב את שעת החזרה של כתה ט'? נו באמת. אני מאוד מקווה שזה לא יחזור על עצמו, הם כנראה שוכחים שעוד פחות משנה אני כבר לא אחשב לקטינה. אנ'לא מאשימה אותם או משהו, הם תמיד מסכימים לכל דבר שאני מבקשת מהם, זה היה פשוט מקרה חריג. [אני מקווה]

כבר לקחתי שלושה שיעורי נהיגה, ואני חייבת לציין שיש בי משהו מהנהיגה. (: אפילו המורה שלי אומר לי את זה. אני תמיד צוחקת איתו על כמה שאני גרועה, ואיך שלפעמים אני משחררת ת'קלאץ' יותר מדי מוקדם, מה שגורם לאוטו להתכבות. ואז אני מתפוצצת מצחוק [כי מה לעשות, בזה לא השתניתי] ואני גורמת לו לצחוק גם ולומר לי שאני בסדר גמור ושמותר לי. מסתבר שאני נוהגת נורא דומה לאמא. אני מקווה שזה יתבטא גם אצלי בלעבור טסט ראשון..P:

ופתאום הבנתי את כל המשמעות של להיות בוגרת, או להיות קרובה ללהיות בוגרת. כסף זה כבר מזמן לא מצחיק, כי אני פאקינג קורעת ת'תחת בעבודה הזאת, וזאת באמת לא עבודה קלה. שלא נדבר על זה שאני עובדת עד 3-4 בבוקר וצריכה לקום אחרי זה לבצפר, כן? וצריך לתפקד בבצפר ולהמשיך להיות תלמידה טובה כמו תמיד. זה קצת קשה. אבל אני יכולה להתמודד עם זה. ופתאום הבנתי מה המשמעות של הכסף. אז הנה, אני עובדת כבר שלושה חודשים, והרווחתי ים של כסף. ובהיותי בנאדם חסכני, בזבזתי ת'כסף רק על דברים שאני באמת הייתי צריכה. בין לבין בגדים, יציאות..והתחלתי לחסוך לרישיון. אספתי ת'אלפיים ומשהו כסף והייתי ממש רגועה. (: ואז באות המחשבות האלה, רגע..אני צריכה אוטו, לא? ובשביל אוטו "נורמלי" אני אצטרך לעבוד עד סוף שנת הלימודים ולחסוך. אבל רגע..אני אתחיל ישר צבא, לא? אז בשביל מה אני אצטרך אוטו? אוטובוסים לא יעלו לי כסף בכלל. ומה עם הרישיון לאופנוע שאני רוצה, אני באמת רוצה את זה? ואני באמת רוצה לקנות אופנוע? מה אמא תגיד על זה, היא תקבל את זה סופית? והקולקציה של זארה כלכך יפה, חבל שכלכך יקר שם, אבל אני רוצה בכל מקרה, וזה עוד חסכון של כמה אלפי שקלים. ומה עם הדיסקים שלי? אני הרי רוצה אוסף עצום וזה עניין לא זול בכלל. והקעקוע? יעלה בערך אלף+. שוב לדחות לקיץ הבא? מה אמא תאמר? בעצם אני כבר אהיה בת 18 אז זה לא יהיה רלוונטי כבר. והעגיל השני בלשון? וההרחבות באזניים? והתכשיט לנזם שאיבדתי כמו מפגרת שעלה מלא? מה עם הופעות? [טוב נו, גם ככה אין משהו שווה לתקופה הקרובה]

אז רגע, ישאר לי כסף להנות בכלל?

זה קשה, כל ההחלטות ה"בוגרות" האלה.

יהיה טוב.

ולילה טוב.

אופת' עושים לי טוב.

[מילת המפתח - "טוב". כה אופטימי מצידי]