כל כך קל לחשוב שאנחנו בורג במערכת, שאנחנו כגרגיר חול בחוף,
כמה קל להאמין שהשליטה על חיינו נמצאת אצל כמה עלומי שם בחליפות עם תארים נוצצים,
אבל האמת היא שבמידה רבה יותר ממה שקל להודות- אנו אחראים.
והאמת גם שבמידה קטנה יותר בהרבה ממה שנרצה להאמין- אנו אכן קטנים.
את הגיהנום עלי אדמות - אנו יוצרים במו ידינו,
אך לצערי, מניסיוני את גן העדן עלי אדמות- יוצרים הזמן והנסיבות.
חטאתי בנתינת אמון מוגזם בטוב האדם,
טעיתי בהמעטת החשיבות של שמירת הסטטוס-קוו.
כשרק נותנים, צריך לקחת בחשבון שבסוף אולי נשכח איך לבקש.
כשרק לוקחים, בסוף ישכחו שלפעמים גם אתה נשבר.
אני כלוא בתדמית שאני לובש כל יום, בחיוך המזוייף, באשליה שאני יציב כסלע.
אני חופשי בכאבי , בדמעותיי, רק כאשר אני עולה לבדי על יצועיי לפני השינה.
בחיי ציוויתי לאחרים חיים, בחיי עשיתי לעצמי את המוות.
חשבתי שלתת אהבה , משמע לקבלה בחזרה - אך התבדיתי.
ואז הגעת, הבלחת לחיי בסערה, ולצערי הוכחת שהתבדיתי מוקדם מידי.
אני בטחתי בך בכל תחום, בטחתי בך כדי שאוריד את המסיכה,
ועכשיו שאני גלוי, אני מפחד כל הזמן, אני רוצה לצעוק מאושר, ובא לי לבכות מכאב.
כה אכזרית הקלות הבלתי נתפסת שקושרת בקשרי עב - בין אושר עילאי לכנפי הצער הנצחי.