נפשגנו בעיר התחתית, הלכנו בתוך השוק, דיברנו כבר שלושה ימים, המצב שם לא היה טוב, אבל בנינו, בנינו השלווה הרחיקה לכת.
הטעם של החופש לא היה מוכר לי, אך ככל שהדקות עברו, ככל שהתקרבו המבטים, ככל שהידים נגעו , החופש התבהר.
הוא הציע שנאכל משהו ונרד לים , הוא קנה לי כופסא קטנה שמקומיים כינו אותה כ"סוד" , לא היה כלום בתוך הכופסא , אבל הרגשתי שהרגש החיובי הוא זה שנמצא שם . הייתי אסירת תודה על שהכרתי אותו , כל פשטות האדם הייתה מצויה בו וזה בעיקר מה שנתן לי להשתחרר ולהיות עצמי .
נזכרתי בבית בהודיי מתהלכת בין בסטות ובגדים זרוקים זולים , נזכרתי בזיוף שחייתי בו , וחזרתי לאותו הרגע , כבר הגענו לקצה השוק המשקיף על אוצר הטבע המרהיב , לחול הים שהתחיל ללטף את כפות רגלי , לשמש השוקעת .
תחושת החופש . תחושת החופש היא זאת שהשאירה אותי פה .
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
זאת שחושבת אחרת