The Fantasy

אמרתי עדכון בסופ"ש, או לא אמרתי? חייבת לציין שאני גאה בעצמי על העמידה בדד-ליין.

קריאה מהנה לכולם, אם פרק הבא יצא כמו שאני מתכננת, הוא הולך להיות...מוזר. אבל מוזר טוב, נראה לי. יש למה לצפות.

פרק 15:

נאו ישב עם אלינה במשך כמעט שעתיים, על אותו ספסל בו התחילו את שיחתם. הוא שכח כבר כמה התגעגע לשיחות איתה, ולעובדה שנהגה להתלהב מכל פרט קטן. הוא יכול היה לספר לה על דברים שהיו משעממים כל אחד אחר, והיא בכל זאת הייתה נראית מרוכזת ומסוקרנת. לאלינה היה הכוח לגרום לאדם שמדבר איתה להרגיש כאילו הוא האדם היחיד בעולם באותו הרגע, כאילו הוא מושא התעניינותה היחיד. הם בדיוק צחקו מבדיחה טיפשית שסיפר לה כשאריאל הופיע מולם והזמין אותם למשחק קלפים. הישיבה הארוכה בחברת אלינה השכיחה מנאו את הרצון להתבודד, ולכן הסכים מייד והם קמו ממקומם ועברה לשולחן הקבוע עליו הם ישבו תמיד במשחקי הקלפים. נאו בדיוק הגיע לשם בזמן לשמוע את זכריה אומר לאחד הבנים שמזל שתום עוד לא יצא מחדרו, מכיוון והיה מביס אותם במשחק די מהר. שוב נאו מצא את עצמו תוהה אם אלו רק הקנטות ידידותיות, או שהבנים באמת מעדיפים את אי נוכחותו של תום.

"אז מה הפעם?" שאלה אלינה והתיישבה, מזיזה את חצאיתה הענקית כך שלא תדרוך עליה.

"פוקר" אמר זכריה וערבב את הקלפים במקצועיות מעושה. אריאל התיישב ליד זכריה וסימן לנאו להתיישב לצידו. נאו עשה זאת בשמחה. הם התחילו סיבוב נוסף, ותוך כדי הצטרפו אליהם עוד שתי בנות שהתלחששו קצת עם אלינה לפני שנכנסו למשחק. נאו חשד שהן העבירו מסר בשם לילה, אך לא התעמק בנושא. לבנות היו עניינים משלהן והם לא נהגו להתערב.

עברו כמה סיבובי משחקים עד שנאו ניצח לראשונה באותו היום.

"כל הכבוד!" אמר אריאל וטפח על שכמו. אלינה מחאה לו כפיים וזכריה בירך אותו תוך כדי העמדת פנים שהוא מזיל דמעה, לזכר כבודו האבוד. נאו כבר שכח כמה מהנה היה איתם, כמה מפרגנים הם היו.

לאחר משחק נוסף, בו זכריה ניצח שוב והחזיר את הילולות השמחה אליו, עבר סקוט במרחק מה מהם. הוא החזיק בידיו גיליון בו שרבט משהו בלי להבחין בהם, עד שאלינה צעקה "היי! סקוט!" ונופפה לו לשלום. הוא פנה להביט בהם ונופף לה חזרה, בצורה מעט יותר מעודנת. עיניו נפגשו עם עיניו של נאו ומן חיוך ממזרי הבזיק על פניו. נאו הניח שזה מן רמז עקיף לעבור אצלו במשרד גם מאוחר יותר באותו היום, והוא בהחלט קיווה שייצא לו לעשות זאת. הוא חייך חזרה, וכמעט מבלי לשים לב נשך את קצה שפתו התחתונה בצורה שקיווה שנראתה מפתה. כשחשב על זה לעומק דקה אחרי, הבין שיש סיכוי גבוה שהוא נראה טיפשי לחלוטין.

סקוט כבר התרחק מהם, עדיין מחזיק בדפיו ובעט בריכוז, וכולם חזרו לשחק. רק שעכשיו נושא שיחה חדש עלה.

"הוא. כל כך. חמוד" אמר אחד הבנים מייד, ובכוונה הדגיש את הרווחים בין מילה למילה. נאו רצה לסטור לו, אך הוא החליט לחייך ולהנהן במקום.

"הוא באמת חמוד" הסכים אריאל, אך עם שמץ של הסתייגות אותה השמיע מייד. "אבל בעיקר בהפסקות ובסופי השבוע, אתם יודעים? זאת אומרת, אני אוהב לדבר איתו במשרד שלו, אבל אני לא יכול לסבול את השיעורים איתו"

"אני מתעבת כל רגע בשיעורים שלו" אמרה אחת הבנות שישבה בצמוד לאלינה. "אבל הוא באמת מתוק", הסכימה.

"אני רוצה אותו" אמר אותו חניך שהתחיל בשיחה וגרם לעצבים של נאו לפקוע. הוא אף פעם לא ראה את עצמו כטיפוס קנאי, אך בינתיים המקום הזה הוכיח לו אחרת. קודם כל פחד בכל פעם שראה את מורן וסקוט משוחחים. אחר כך עינה את עצמו במחשבות על תורן וסקוט. ועכשיו, רק לשמוע אדם אחר מדבר עליו ככה, עיצבן אותו. "חבל שאנחנו תקועים במחנה הזה, אה?" הוסיף אותו חניך. "הייתי שמח להכיר אותו בעולם האמיתי. מחוץ למקום הזה, אתם יודעים"

העולם האמיתי. נאו הרהר בדרך ההתבטאות שלו. המחנה באמת הרגיש כמו עולם אחר. עולם רע יותר, אבל עם אנשים טובים.

"לא הייתי רוצה לפגוש אף אחד מהם בחוץ" אמר זכריה בשקט ופנה להביט בנער. "איך אתה חושב שהוא היה מתנהג אליך? אתה חושב שהוא בכלל היה שם לב אליך? הוא סטרייט. והוא לא רק סטרייט, הוא סטרייט שמנסה לגרום ללא-סטרייטים להיות כמוהו. הסוג הנורא ביותר. אז כן, יש לו חיוך מדהים ושרירים ועיניים יפות. אבל הוא לא היה טורח אפילו להביט לכיוונך בעולם האמיתי"

שתיקה השתררה על שולחן הקלפים הקבוע שלהם. הנער נראה מובך מהדברים שהופנו נגדו. נראה היה בפניו כי הוא לא מהסס להתווכח בנושא, אך רגע אחרי שפתח את פיו סגר אותו שוב. הוא כנראה לא מצא טיעון מנצח.

למרות כעסו של נאו, הוא היה בצד שלו של הוויכוח. "סקוט טוב יותר מהאחרים" הוא אמר. "גם אתה יודע את זה, זכריה. אתה יודע שהוא אף פעם לא צעק עליך במשרד שלו או שפט אותך. הוא אף פעם לא הרים עלינו יד. הוא מלמד אותנו שטויות, על זה אין עוררין. אבל אל תגיד שהוא הנורא ביותר"

"ברור שהוא לא הנורא ביותר ביחס למדריכים האחרים פה" אמר זכריה מייד, "אך כולם עשויים מאותו סוג גרוע של אנשים. ואתה יודע את זה"

כעת היה תורו של נאו להיאלם דום. הוא חשב על כך שבא לפה במטרה לשחק עם כולם ולרכל ולהיות חלק מהחבורה שוב, והתחרט שהוא בכלל נכנס לוויכוח הזה מלכתחילה. גם ככה זה לא יוביל לשום מקום, מכיוון והוא לא יכול לספר להם מה הוא באמת יודע על סקוט.

"אני מניח שאתה צודק" הוא השיב בכניעה. ברגע שהוציא את המילים מפיו, מיהר לקחת את הקלפים ולערבב שוב, ואז חזר לדבר על המשחק בכדי להחליף נושא במהרה. אלינה עוד הביטה בו בתהייה. הוא הניח שהיא יודעת שהוא מתחמק ממשהו, אך לא התכוון לומר דבר.

כפי שקיווה, הנושא נשכח במהרה וכולם חזרו להתעסק בניצחונות והפסדים במשחק. השמש כבר החלה לקפוח על עורם עם הגעת שעות הצהריים החמות, אך אף אחד לא היה מעוניין לברוח לחדרים מכיוון ושם הם לא יכלו להתקבץ כולם יחד. המדריכים הבהירו שניתן להסתובב בקבוצות גדולות רק בחוץ, היכן שאפשר להשגיח עליהם יותר בקלות. מידי פעם הם אכן הבחינו באחד המדריכים חולף  על פניהם ובוחן אותם בעניין. אחרי מספר פעמים שהמאמן רוסקו עבר באזור, הגיח לפתע מורן מאזור החדרים. אף אחד כבר לא טרח להסתכל מכיוון שכל פעם שהם ראו מישהו עובר על פניהם בזווית העין בדקות האחרונות היה מדובר במדריך, אך נאו שם לב שזה רק מורן שהולך לכיוון העץ שלו, מבטו שקוע באדמה עליה הוא דורך.

"היי, מורן! רוצה להצטרף אלינו?" הוא קרא. שאר החניכים נראו מופתעים.

מורן התקרב אליהם לאט, מופתע בעצמו מהפנייה אליו. נאו קם על רגליו ונעמד לידו.

"אני לא יודע לשחק" אמר מורן בשקט.

"אני אלמד אותך. זה די פשוט"

מורן נראה כמתלבט בינו לבין עצמו. אחרי כמה שניות הוא פשוט אמר "לא תודה, אולי אלמד בפעם אחרת" והסתובב להמשיך בדרכו. נאו מיהר ללכת בעקבותיו.

"למה לא?" הוא שאל כשכבר התרחקו כמה מטרים מהאחרים.

מורן לא השיב. הוא התיישב תחת צלו של העץ הגבוה ונאנח. נאו התיישב לצידו.

"אני יודע, הם לא נראים כמו הקבוצה הכי מזמינה בעולם, אבל אתה יודע שחלקם ממש נחמדים וזו באמת לא בעיה ללמוד את המשחק-"

"זה לא המשחק" הוא קטע אותו. "אני לא טוב עם אנשים. והם לא טובים איתי"

"אתה טוב איתי" אמר נאו. "שב לידי. אתה לא חייב להתמודד עם אף אחד אחר"

מורן הניד בראשו לשלילה. "כדאי שתחזור לשם, נראה שהם מחכים לך"

נאו רצה לומר שהוא מעדיף להישאר ולשוחח איתו, אך עלתה בראשו המחשבה שאולי זו רק הייתה דרכו המנומסת של מורן לומר שהוא מעדיף להיות לבד. בלית ברירה קם נאו וחזר לשולחן ההומה, אבל הפעם כן נתן לחום להטריד אותו והחליט לוותר ולומר לכולם שהוא חוזר לחדרו זמן מה. אלינה מיהרה לקום גם היא וללכת איתו.

"בטח שמת לב למבטים שלי" היא אמרה.

"היה קשה לפספס" הוא חשש כל כך להיכנס לנושא הזה שוב, במיוחד כי לא רצה לשקר לאלינה בפניה. אבל היא זו שפתחה בשיחה, אז כנראה ייאלץ להתמודד.

"זה בגלל מה שאמרת" היא הוסיפה. נאו תהה אם היא מנסה לבנות מתח.

"מה שאמרתי לגבי מה?"

"אתה יודע"

"אולי תפסיקי עם המסתורין ותגידי את מה שאת רוצה להגיד?"

נאו לא התכוון ללחוץ עליה, אך הנושא הלחיץ אותו מספיק גם בלי המשפטים המקוטעים. אלינה הביטה בו בהפתעה מסוימת, אך אכן עשתה כדבריו וניגשה לעניין. "אמרת לזכריה שסקוט אף פעם לא צעק עלינו או שפט אותנו או הרים עלינו יד"

נאו היה מבולבל. איך החלק הזה בדבריו קשור למה שיש בינו לבין סקוט?

"ותהיתי מי כן עשה את זה, מי כן הרים עליך יד. זאת אומרת, לא היית נותן את הדוגמאות האלו סתם. כי כולם פה שופטים אותנו, וסל תמיד צועק עליכם וגם המורה שלי לבישול תמיד כועס עלינו. אז רציתי לדעת אם מישהו הפעיל אלימות נגדך, כי אני חושבת שאם משהו קרה אתה צריך להתלונן על כך"

נאו הרגיש כאילו אבן נגולה מעל ליבו. הוקל לו שהיא לא שאלה דבר על סקוט. ברגע הראשון הוא התכוון לצחוק ולספר לה שזו באמת הייתה סתם דוגמא, סתם משהו שעלה לו בראש. אך אז הוא הבין שהיא צודקת, הוא אכן ביסס אותה על משהו. הוא חשב על הדרך בה סל אחז בידו בחוזקה לא מזמן והשאיר עליה סימן כואב. הוא ידע שזה משהו שכן יוכל לחלוק עם אלינה. אחרי הכל, הוא אפילו סיפר על כך לתום. "כבר עבר הרבה זמן. חוץ מזה, למי אתלונן? המנהל יודע"

פיה של אלינה נפער. "זה היה וויומינג? הוא הכה אותך?"

נאו לא התאפק וצחק. אלינה עוד נראתה מבועתת והוא הרגיש רע כל כך על זה שהוא צוחק מנושא רציני שכזה, אך הוא לא שלט בעצמו. התגובה של אלינה הייתה אימהית ומקסימה, הייתה בקולה דאגה שהוא לא רגיל היה לשמוע. מלבד זאת, היא דאגה יותר ממנו. הוא באמת שכח כבר ממה שקרה עם סל, ובמקום זה זכר רק את הדברים החיוביים שצמחו מכך, כמו נשיקתו הראשונה עם סקוט.

"נאו! זה לא מצחיק!"

"אני מצטער, אבל לא, זה לא וויומינג. זה היה סל, וזה שום דבר, באמת. הוא לחץ בחוזקה על היד שלי וגרר אותי איתה אל וויומינג, אבל הם כבר פתרו את העניין. באמת"

"זה לא הופך את זה לבסדר"

"כמובן שלא. אבל מה אפשר לעשות?"

"אסור להם לעשות את זה". אלינה נראתה כועסת. בשעות האחרונות יצא לו לראות אותה גם רצינית יותר מתמיד וגם כועסת, מה שלא זכה לראות אצלה מאז שהגיע למחנה.

"היי, העיקר שאני בסדר, נכון?" הוא שאל בניסיון לנחם אותה, אם כי ידע שמה שמפריע לה זה שזה יכול לקרות לכל אחד אחר.

"כן...העיקר..." היא השיבה בריחוק מסוים.

נאו כרך את ידו סביב כתפה בחצי חיבוק והצמיד אותה אליו בחיוך. היא השיבה לו בחיוך, שמה את ידה על גבו, וכך הם הלכו יחד לכיוון החדרים. הם נפרדו כשאלינה המשיכה לחדרה והוא הלך לבניין הבנים.

נאו נתקל בתום מטרים אחדים לפני הכניסה לחדרם. תום בדיוק יצא משם ונראה ממהר.

"לאן?" שאל נאו, שקיווה שיהיה מי שיארח לו חברה בחדר.

"שיחת טלפון" השיב תום והמשיך ללכת.

"מה?" שאל נאו, משנה כיוון והולך לצד תום.

"יש לי שיחת טלפון אחת. מותר לנו לדבר עם המשפחה מידי פעם, אתה יודע. אם הם מתקשרים ומבקשים לדבר איתך, מאפשרים לך לחזור אליהם"

"אז אתה הולך לדבר עם ההורים שלך?"

תום נעצר והביט בו בבוז. "לא התקשרתי אליהם אפילו פעם אחת מאז שהגעתי לפה, ואני מרוצה מההחלטה הזאת"

"אבל...כרגע אמרת..."

"אני מתקשר לחבר שלי. הם לא מצוטטים לשיחות, לדבריהם. רק בודקים את המספר. רשמתי את המספר שלו בתור המספר של אחי הגדול"

"יש לך אח גדול?" שאל נאו בהפתעה.

"לא"

תום המשיך ללכת ונאו כבר נעצר, שינה כיוון בשנית, והלך שוב לכיוון חדרו. הוא לא ידע שיש להם אפשרות לדבר עם משפחותיהם. מעניין אם הוריו מודעים לכך שהם יכולים להתקשר ולשאול לשלומו. אולי כבר עשו זאת ופשוט בחרו לא לדבר איתו, אולי בשביל שלא יישמע את הבושה שהם חשים על כך ששלחו אותו לפה מלכתחילה. הוא זנח את המחשבה הזאת מהר. הם דווקא נראו די בטוחים בעצמם ביום בו הודיעו לו שהוא הולך למחנה. למרות שלא שכח מכעסו להוריו, ידע שייאלץ לבקש לדבר איתם בקרוב. הוא לא היה רגיל להיות רחוק כל כך מהם, וידע שביחס להורים מסוימים של ילדים אחרים במחנה, ההורים שלו עוד כמעט בסדר. כמעט.

"איך הייתה השיחה עם אחיך הגדול?" שאל נאו ברגע שתום נכנס חזרה לחדרם. עד אותו הרגע נאו שכב על מיטתו בעצלתיים, מידי פעם חיטט בארונו ובמזוודתו בכדי לראות אם הביא איתו משהו מעניין שיעסיק אותו. בינתיים לא מצא דבר.

"טובה, כרגיל" השיב תום במשיכת כתפיים והתיישב על מיטתו. "מה?" הוא הוסיף כשהבחין שנאו בוהה בו.

"כלום, כלום" הוא השתהה לרגע. "אז על מה דיברתם?"

"לא עניינך"

"בכל זאת?" נאו הסתקרן לדעת על מה זוג שנמצא זמן רב ביחד, אך עם מרחק רציני ביניהם, יכול לדבר.

"הדברים הרגילים, אתה יודע. אני שואל לשלומו, הוא שואל לשלומי, אנחנו מדלגים על כל השטויות של 'אני מתגעגע אליך יותר, לא אני יותר', ו..." הוא נעצר לחשוב לרגע. "אתה יודע, עניינים שלנו"

"אוווו. אתה מתבייש לספר לי שאמרת לו שאתה אוהב אותו"

"סתום את הפה"

"אז זה נכון"

תום זרק על נאו את הכרית עליה נשען. נאו זרק אותה בחזרה, תוך כדי שאמר "זה שיפור גדול לעומת הימים בהם זרקת עליי ספר"

"צודק, אני צריך למצוא משהו כבד יותר"

השמיים בחוץ החלו להחשיך כשנאו ותום עוד ישבו בחדרם ודיברו. מידי פעם אחד מהם יצא להביא חטיף או שתייה, ופעם אחת גם זכריה בא להתיישב אצלם בחדר ולדבר קצת, אך לקראת השעות המאוחרות המסדרון ההומה החל להתרוקן מחניכים מפטפטים ונאו ותום נעשו יותר ויותר מודעים לקולם ולקול הצרצרים בחוץ. רק כשתום הכריז לפתע שהוא הראשון להיכנס למקלחת, נזכר נאו שתכנן לבקר במשרדו של סקוט. הוא ותום המשיכו לדבר עוד זמן מה, אך כששעת כיבוי האורות כבר חלפה, נאו החל להילחץ והאיץ בתום להיכנס למקלחת.

"אל תדאג, גם תורך יגיע" אמר תום ברוגע והחל לאסוף את בגדיו. נאו חיכה בקוצר רוח לרגע בו תום יצא מהחדר. הוא יצטרך לצאת מייד אחריו ולמהר.

"טוב, אני זזתי" אמר תום לבסוף ויצא. נאו נתן לדלת להיסגר אחריו, חיכה מספר שניות, ויצא גם הוא. הוא חלף בשקט על כל החדרים עד שהגיע ליציאה מהבניין. שוב מצא עצמו מסתכל לשני הצדדים, תמיד מפוחד להיתפס, אך באותה המידה גם תמיד נחוש להגיע ליעדו.

הוא החל ללכת בזריזות, מקווה שסקוט לא הלך כבר לחדרו אלא הבין שהוא אמור לחכות לו. עוד כמה צעדים, המשרד כבר נראה באופק, אפילו יש שם אור –

"מה נראה לך שאתה עושה?"

דמות גבוהה ומאיימת ניצבה מולו, לובשת מדי מדריכים כחולים. היה זה סל, שיערו השחור משוך לאחור ועיניו מביטות בנאו בתוכחה.

"אני, התכוונתי רק-"

"כן?"

כל התירוצים שאסף בראשו, כל שטות שאי פעם סיפר לתום, הכול נמחק פתאום. נאו נותר ללא מילים, ורק הצליח למלמל "רציתי רק לטייל קצת..."

"לא מטיילים אחרי כיבוי אורות!" צעק סל והלם באגרופו בחזו של נאו, דוחף אותו אל האדמה הקשה. נאו הוטח על צידו השמאלי של גופו, ואז נשכב על בטנו באנחת כאב.

סל התכופף אליו, משך בשיערו של נאו ושאל "הבנת אותי?"

נאו שמע דלת נטרקת, אך הכאב בראשו שנמשך כלפי מעלה יחד עם שיערו הפריע לו להתרכז. הוא לא שמע את הצעדים שהתקרבו במהירות, אך הוא כן שמע את קולו של סקוט צועק "עזוב אותו מייד!"

שיערו נשמט מידיו של סל וראשו נחבט באדמה. למרות שכל הצד השמאלי של גופו כאב, הדבר שהיה הכי גרוע באותו הרגע היה תחושת ההשפלה. וההשפלה שחש כשהוכה על ידי סל לא התקרבה להשפלה בידיעה שסקוט רואה אותו במצב הזה, שוכב חסר אונים על האדמה. הוא ניסה להתרומם לאט ובינתיים שמע את שיחתם של שני המדריכים.

"הוא יצא אחרי כיבוי אורות! אתה יודע שמגיע לו עונש על זה!"

"הוא יצא באישור שלי, סל. היית יכול לפחות לבדוק קודם"

"ממתי יש לך הזכות לחלק להם אישורים לטייל?"

"הוא היה זקוק לפגישת ייעוץ והייתי עמוס היום, אמרתי לו לבוא מאוחר יותר. זו לא אשמתו, ואני אדווח על המעשים שלך לוויומינג"

"כן? אז בדרך תדווח לוויומינג שנתת לחניך אישור לעבור על החוק. הרי שנינו יודעים שהוא היה יכול להגיע אליך גם מחר בבוקר. שום דבר הוא לא עד כדי כך דחוף"

נאו התיישב והביט בשניהם, אגרופיהם קמוצים וכל אחד מביט בשני בזעם.

"אתה צודק," אמר סקוט פתאום, "לא הייתה לי הזכות לבקש ממנו להפר את חוקי המחנה. אך לך לא הייתה הזכות להגיב ככה, ולכן המנהל יישמע על זה"

"שיישמע." אמר סל בחיוך, כל חלק בפניו אומר בוז. "אני בטוח שהוא ישמח גם לשמוע שהמדריך האהוב שלו עושה בעיות שוב" הוא הוסיף והחל ללכת משם.

סקוט תפס בידו של נאו ועזר לו לקום ללא מילים. נאו התייצב במקומו עם סחרחורת קלה. הוא שמח על כך שסקוט חילץ אותו, אך בו בזמן שאל את עצמו למה זה לא היה יכול להיות כל אחד אחר.

"אתה מסתדר?" שאל סקוט. נאו הנהן.

"כדאי שאלווה אותך לחדרך" אמר סקוט בשקט.

"לא" אמר נאו, מודע לכך שזו המילה הראשונה שהוציא מפיו מאז שנתקל בסל. "אני מסתדר. באמת."