השמש.

כבר עבר שבוע מאז שחזרתי מהסמינר, ואני לא מפסיקה לחשוב עליו.

הדברים שעשינו ושדיברנו עליהם ודנו בהם וחפרנו עד שכבר לא היה מה להגיד עליהם נשארו איתי ודבקו לי, ואני לא מפסיקה להסתכל על עצמי מהצד, לחשוב איך זה נראה ומה מישהו אחר היה עושה והאם אני בסדר. אני עושה סוג של חשבון נפש תמידי עם עצמי, ובינתיים אני חושבת שזה הולך לא רע. אני מצליחה לרסן את עצמי טיפה - לחשוב קצת לפני שאני אומרת משהו, האם זה באמת מה שכדאי להגיד? ברור שזה לא טוב לרסן את עצמי לגמרי יש דברים שאם אני לא אגיד אותם בשטף וברגע אני לא אגיד לעולם.

חשבתי המון על עצמי בסמינר. הייתי נורא שקטה, במיוחד יחסית לעצמי. לא לקחתי חלק בשום דיון, העדפתי לשבת ולהקשיב מהצד. לשמוע אתכל הדברים החכמים שכולם אמרו. אני חושבת שלעולם  לא יהיה לי משהו אמיתי ורציני לתרום לשיחות על אותם נושאים שדיברנו עליהם. גם בגלל שיש דברים שאני מתביישת לדבר עליהם, וגם כי אני לא חושבת שאני מכירה את הנושאים או את עצמי מספיק טוב.

אני ממש לא ילדה מאמינה ושומרת מצוות, אני אחת הבנות הכי חוטאות שאני מכירה מבחינת דת והלכה. אבל היה רגע אחד בסמינר שפשוט עשה בי משהו. ההבדלה. היא הייתה כלכך מיוחדת. אין לי מילה אחרת לתאר את זה... 20 ומשהו אנשים מרקעים שונים להפליא, עם שום דבר שמקשר ביניהם באמת חוץ מהתכנית הזאת, עומדים במעגל ומתחבקים, שרים ביחד תפילה שאני אפילו לא יודעת מה היא אומרת. עומדים בחושך במעגל, כשבמרכז נר הבדלה דולק. פשוט עומדים ושרים. זה היה הרגע הכי קסום שהיה לי בחיים נראה לי. וכן, זה עורר בי איזה משהו וגרם לי לחשוב על החיים שלי בתור יהודייה. והבעיה שלי עם זה היא שאין לי עם מי לדבר על הדברים האלה...

פשוט התרגלתי לשתוק במקום להגיד את מה שאני באמת רוצה  להגיד. כלכך הרבה דברים מנעתי את עצמי מלהגיד בימים האחרונים, שאין לי מושג על מה דיברתי כל הזמן הזה.

להתנתק מכבלים

לפני חשיכה, סמוך ליום הכיפורים, אומרים "כל נדרי". מה אומרים בכל נדרי? "כל נדרי ואסרי... וקונמי וקונסי וכינויי..." כל ההתקשרויות, הכינויים, ההשתייכויות, התוויות וההגדרות ששמתי על עצמי, ושאולי אשים על עצמי - "כולהון יהון שרן... בטלין ומבוטלין" כולם יהיו מותרים, בטלים ומבוטלים. מעתה אני משחרר את עצמי מכל אלה, מהעבר וגם מהעתיד, מיום כיפורים זה ועד ליום הכיפורים הבא עלינו לטובה. אדם מכנה את עצמו בכל מיני כינויים: שהוא אינטלקטואל, שהוא חסיד, שהוא לא חסיד, או שהוא לא מתרגש בקלות. אדם כובל את עצמו: שלדבר מסוים הוא אינו מסוגל, שיש נושאים שעליהם לא מדברים ולא חושבים, ושלעניינים כאלו ואחרים הוא בכלל לא שייך; וממילא, כאשר הוא סוגר את עצמו היטב בקליפותיו - אין דבר שיוכל להשפיע עליו.

כדי שאדם יתכסה בקליפות, לא מוכרח שיהיה מבוגר, מכובד, מקומט וקצת שמן, כי אפילו נער בן ארבע עשרה יכול להתכסות בקליפה שכזו, ששום דבר כבר לא חודר אותה.

הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) / אור פני מלך

ותחשבו על זה. כי זה נכון. וברגע שקראתי את התרגום של כל נדרי מארמית לעברית, הבנתי. הבנתי כל מה שאנשים אומרים בתפילה הזו, ולמה היא כלכך חשובה, ולמה יש סיכוי שאני בעצמי אומר אותה השנה ביום כיפור.

ועכשיו לעניין קצת יותר קרוב. ראש השנה (:

שנה חדשה בפתח! ממש עוד רגע מגיעה.

אני רוצה לאחל לכולנו שנה מדהימה, של התחלות חדשות ונהדרות, דלתות חדשות שיפתחו במקום אלו שיסגרו. חיוכים לרוב, צחוק גם. שנה שבה נלמד להכיר את עצמנו, ודרך כך גם את הסובבים אותנו. בקיצור, שנה טובה (:

"תוכל לומר לי בבקשה, חתול צ'שייר יקר, באיזו דרך עליי ללכת מכאן?" פנתה עליזה לחתול המחייך.

"זה תלוי במידה רבה במקום שאליו את רוצה להגיע", אמר החתול.

"אין זה כה חשוב לי לאן" ענתה עליזה.

"אם כך, אין כל הבדל באיזו דרך תלכי" אמר לה.

"בתנאי שאגיע לאנשהו" הוסיפה עליזה כהסבר.

"בטוח שתגיעי", אמר החתול, "אם רק תתמידי בהליכה".

עליזה בארץ הפלאות / לואיס קרול