לפעמים בא לי גם קצת,
אושר בקופסאות קטנות שאפשר לעמוד ברחוב ולחלק לכולם.
שיקנאו קצת, מה קרה. |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2010
אל תגיד שלא אזהרתי
אני רעה כשאני כועסת.
אז מזל שזה סתם ידיד-שלא-חושב-יותר-מדי הפעם, ולא אתה.
אבל היה סופשבוע מדהים, בחיי. שככה יראו כל סופי השבוע שלי מעכשיו והלאה.
היום יצא לי בפעם הראשונה לעמוד בצפירה באמצע כביש סואן. למרות שהרגשתי כמעט מאוכזבת מעצמי
כשהבנתי שאני לא אספיק להגיע לטקס בזמן, זה היה הרבה יותר מרגש מלעמוד בצפירה בכל טקס
שהייתי בו עד כה. אתה לא מספיק להתכונן לזה, אף אחד לא קורא ברמקול שעכשיו מחכים לצפירה,
כל הקהל לא עומד. זה תופס אותך לא מוכן, אפילו שאתה מסתכל על השעון ורואה שכבר 19:59, ויודע,
פשוט יודע שזה יבוא. ואז אתה רואה את כולם עוצרים הכל, יוצאים מהמכוניות שלהם ונעמדים לידן,
קצת כמו סהרוריים, קצת כמו סרט אימה. ואז אתה מרגיש איך זה לעצור הכל באמת, ולהיזכר.
ימי זיכרון מוציאים ממני את כל האנרגיות, בינינו, אני לא חושבת שנבראנו כדי שנצליח למרר בבכי
כמעט 24 שעות ברצף..
| |
|  כינוי:
rain queen בת: 35 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
