לפעמים בא לי גם קצת,
אושר בקופסאות קטנות שאפשר לעמוד ברחוב ולחלק לכולם.
שיקנאו קצת, מה קרה. |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2010
seven
ולפעמים אני תופסת את עצמי בוהה בנקודה לא ברורה בקיר, לא מבינה איך כל זה אמיתי.
איך זה שאתה כל כך שלי, כל כולך. מקצות האצבעות, דרך הרגליים השריריות, הבטן החטובה,
החזה החלק, הצוואר הארוך, החיוך העקום, העיניים הצלולות, עד לקצה השיערות שעל הראש.
'ללכת לאיבוד בעינייך' קיבל משמעות חדשה בחודש האחרון, ממש כאילו לחצת על הכפתור
המתאים אצלי, הכפתור הזה שכל כך מעט ידידים הצליחו להגיע אליו ולצאת משם בחיים.
כאילו כל הזמן שאנחנו מכירים, כל ארבעת או חמשת השנים האלה שבהן היית בתחתית התודעה
שלי, נמחקו כלא היו. זה מוזר מדי, לחשוב שהן קיימות. כמו יקום מקביל שכזה, בו אנחנו עדיין
ידידים שמדברים בכל ערב בטלפון ברמיזות עדינות מדי.
הנה אנחנו, שוכבים על המיטה הגדולה שלך בצהרי יום שבת עצל, אתה עוצם עיניים ברכות
ופוקח אותן כשמבטך נח עליי, החיוך שלי נמתח קצת בצורה הזו שאתה כבר מכיר. ואני לא
מצליחה לעכל, לא מצליחה להבין עדיין שאתה שלי. מהמילים הכי יפות ועד השתיקות הכי מרגיזות.
כל החבילה. שלי.
עריכה:
לפעמים אני רוצה לקרוא אותך כמו רנטגן, מבפנים החוצה.
| |
|  כינוי:
rain queen בת: 35 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
