מצחיקה אותי הדרך העקלקלה שבה הצלחת להפוך אותי לחלוטין, כמו צב על שריונו.

מעולם לא זכור לי שדאגתי כמו שאני דואגת לך, שאהבתי כמו שאני אוהבת כשאני איתך.

שהמבט שלי מתרכז בך וחושב "עד מתי אני אהיה מספיק?", כשכל הזאבות מקיפות

אותנו במעגל מושלם. בינתיים.

תמיד התרכזתי בכמה 'אתה' (כל פעם 'אתה' אחר, כמובן..) לא מתאים, כמה אותך

צריך לשנות כדי שתהיה ראוי. אבל תמיד כשאני טובעת קצת בעינייך או מצטנפת לידך

במיטה בדקות הארוכות שבהן אני מנסה להירדם, זה מרגיש כאילו זרועותייך לא נועדו

עבורי. ואני אף פעם לא מצליחה להבין למה, הרי אני לא כזאת נוראית..

זה אתה שפשוט טוב מדי.