ככל שאני מנסה יותר, כך אני פחות ופחות מצליחה לשים את האצבע על הרגע

השברירי הזה שבו חדלתי להיות אחת והתחלתי להיות שניים.

זה יפה יותר מגידול ולא מספיק מרגש כמו לידה, אבל לאט לאט אני

מבינה שככל שאני שוקעת בזה יותר, כך היציאה מתרחקת לה.

מצחיק לחשוב (או לגלות?.) שאתה לא אוהב אותי, על כל מגרועתיי, במאת האחוזים.

אבל אולי מצחיקה אני, שבכלל ציפיתי. ככה אנחנו, יצורים קטנים ועלובים,

תמיד רוצים למצוא מישהו שיאהב בנו את כל מה שאנחנו לא סובלים.

וזה לא חדש, קשה לי לחשוב על השניים הזה שנעשיתי במונחים של פירוק והרכבה,

אבל משהו בתוכי אומר לי שאולי דווקא עכשיו, אחרי שהכל היה טוב, ואז רע,

ואז שוב בסדר, ופתאום גיהנום, כדאי. שאולי שוב אני לא מספיק טובה,

בטח לא לשניים.

אינטואיציה, תטעי.