ולפעמים אנחנו כמו האיש הכפוף שאוסף בקבוקים ישנים בפינת הרחוב,

כל כך עיוורים לאיך שאנחנו נראים מהצד, ואולי בעצם בוחרים במודע בדרך הפחות אצילית. בלית ברירה.

לפעמים זה נדמה כאילו כלום לא משנה לו, בטח לא העיניים התוהות של סהרורי הרחוב שמסיימים

לעבוד לפנות בוקר במרכז המסחרי השומם. יש קסם מסוים בלהיות ליד אנשים כאלה,

שכל קמט בד בחולצה שלהם צועק שמשהו לא כשורה, אבל הם שותקים. קסם מפכח, מבגר.

קצת כמו לגלות משהו אחרון, אחרי שכולם כבר הפסיקו לצחוק על זה.

קצת כמו להיות הדביל האחרון הזה שתמיד צוחק לבד.

נ.ב.

ראיתי קיפוד דרוס בדרך הביתה, וזה העציב אותי פי מאה ממה שחשבתי שאני יכולה

להיות עצובה מדברים כאלה, ואני עוד טוענת שאני מכירה את עצמי די טוב.

זה אולי מצחיק, אבל כנראה שעדיין לא התאוששתי לגמרי, כי קצה השפה שלי עדיין מסרב לעלות.