לפעמים מרוב חוסר ביטחון מתחשק לי שמישהו יעמוד מולי ויבחן כל תזוזה שלי,

ויגיד לי אם זה בסדר או שעדיף שלא.

הכרתי מישהי שהיה לה כזה, פעם. היא לא הייתה מי-יודע-מה מאושרת, אבל

לפחות בסוף כל תהליך יש מישהו אחר להאשים מלבד עצמך, מה?.

זה הכי קשה לי, לחשוב שאני אצטרך לחיות עם הטעויות האלה שלי שאני עושה

בכל יום מחדש, ומי יודע עם עוד כמה מאות טעויות אחרות שאני אפילו לא יודעת

שהן טעויות. בינתיים.

-

הכל תמיד מסתדר לטובה בסוף, לא? אז למה כל מה שיוצא לי מהפה כשאני

מנסה לעודד את עצמי הפעם הוא "אוף"?.