רודפת אותי מן הרגשה כזאת שאני אף פעם לא אצליח להשתלב בין אנשים,

שאני לא אצליח לרכוש לי חברים חדשים במקומות אחרים אליהם אני אגיע.

ההיסטוריה מוכיחה את עצמה- מעולם זה לא היה לי פשוט, להתחבר מהר

ולהחזיק בקשר הזה. בצבא זה לקח לי כמעט חצי שנה, ובעבודה תכף תעבור

חצי שנה וזה עדיין לא הכה שורשים ראויים לציון.

לא יודעת, אולי זה כי אני משדרת (לא מרצון, תהיו בטוחים) חוסר עניין או שאני

לא מדברת מספיק על בגדים ועל מבצעים של סוף עונה, אולי זה סתם כי עדיין

לא מצאתי מישהי שאני באמת מחבבת ורוצה לקרוא לה חברה שלי..

ואולי זה בכלל כי אני תמיד מחכה שהכל יפול עליי ולא עושה כלום לבד.

וזו גישה כל כך דפוקה לחיים האלה...

נ.ב.

זה היה הפוסט הראשון בזמן האחרון שלא חשבתי עליו יותר מ2 דק' לפני הכתיבה.

וואו, זה כנראה באמת מציק לי.