וואלה לא יודעת,
פתאום נתקפתי יצר חייתי שלא ברא השטן לחטט לך בכל המקומות האפלים שבד"כ אני רק חולפת על פניהם
ומשתדלת להתעלם. להוציא הכל החוצה, ולחפש בקנאות אחר משהו שיגרום לעיניים שלי לדמוע.
זה מרגיש כאילו יש סיבה עמוקה יותר שאתה ככה אליי בימים האחרונים, כאילו חייב להיות משהו גדול ומפחיד.
החיים גם לא ממש מקלים עליי בעניין, עם שיחות עם הידיד הזה בקשר לבגידה בחברה שלו (בפעם השנייה),
והשיחות עם החברה ההיא בקשר לכמה זה קשה לשמור על מערכת יחסים הרבה זמן וכמה מבחינתה זה
על סף הבלתי אפשרי. לא דברים שמערערים אותי, אבל מרגישים לי כאילו יכולים לערער אותך.
ואתה עוד מדבר איתי על לגור ביחד, על לעבור אליך, כשאני מרגישה שאתה מסתכל עליי כמו שמסתכלים
על איזו ילדה שבטעות הקיאה על השטיח החדש שעלה כמו משכורת חודשית. איך אני בכלל יכולה לחשוב
על דברים כאלה כשמרגישים ככה שנואים וככה מגעילים?.
וואלה לא יודעת, אומרים שגברים צריכים חופש, לא? דווקא תמיד חשבתי שאני חברה טובה...
אולי סתם נמאס לך. קורה, לא?. חבל שלא נמאס לי גם.. זה בטח היה הרבה יותר פשוט.

עריכה:
איזו הרגשה מגעילה, אפילו לסתם סקס של חרמנות אני לא טובה.

עוד אחת:
נהייתי ערסית. זה כל כך הרבה יותר פשוט מללקק מילים יפות כל היום. ובינינו, מעביר את המטרה יפה.
אף פעם לא באמת ניסיתי לרצות את פוצי-ישרא-בלוג, אז זה בסדר. שישארו כאן רק אלה שאכפת להם
ממני, ולא מהכתיבה הנאורה והמקסימה שלי, מלאת המוטיבים והתיאורים המתייפיפים.
קצת נמאס לי מיופי מלאכותי, ברשותכם.

אחרון חביב:

נכתב אתמול בלילה, עם עצבים ועלבון מהגיהנום. אז אם אני אתחרט עוד כמה שעות, לא נורא.