וככה מרגישים, כשכבר אין תחומי עניין משותפים ואין על מה לדבר בשיחות של שתי דקות

על השעון כי השיעור הבא שלך תכף מתחיל והקודם בדיוק נגמר.

ואפילו בסופי שבוע כשמתכרבלים מתחת לאותה שמיכת פוך, המחשבות שלך נודדות הרחק,

האם למישהי אחרת או סתם לספרים אני לא יודעת כי אתה לא טורח להסביר, אז אני נשארת לנחש. (ונחש על מה הכי קל להמר.)

ככה מרגישים כנראה, כשיש הרבה דברים על הפרק, כמו תואר וחברים חדשים, אז המובן

מאליו נדחק קצת הצידה. להתעצבן? רק על המובן מאליו, כמובן. להתרגז ולהוציא עצבים?

שוב, למה לא. הרי בשביל זה נשארתי כאן, כי את כל שאר הצרכים יש דברים חדשים שממלאים.

ואתה עייף ועסוק, ואני כמו איזו עקרת בית קטנה נשארת מאחור להרגיש רע עם כל דקה שעוברת

בה אני יודעת שכל כך כייף לך ללמוד עם ההיא החדשה שיושבת לידך בכיתה וכל כך נחמד

לך בלימודים, ורק כשאתה חוזר אליי הביתה הכל כאילו מתהפך.

ובכלל, בזמן האחרון אני יותר מדי כתף ולא מספיק זאת שבוכה, אולי כי אני חושבת שאפשר

לקבל ממך מילים יפות גם בלי להרטיב את הלחיים. אבל בזמן האחרון מסתבר שאתה יותר מדי אפשרות 2,

ולא מספיק בשבילי, אפילו שאין לי צרות גדולות לבכות עליהן. גם לי מגיע לפעמים.

אולי הגיע הזמן לעזוב, גם ככה אף פעם לא הייתי טובה בלהרגיש טוב בשביל אחרים.

כל כך הרבה יותר פשוט להרגיש חרא בשביל עצמך.

נ.ב.

אני כל כך הרבה יותר מזה. הרבה יותר חכמה, הרבה יותר יפה, הרבה יותר מוצלחת.

כל כך הרבה יותר מכדי שלא תגיד לי את זה בכלל.

פשוט- קצת אבודה כרגע. לא נורא, זה יעבור. זה לא אומר כלום.

(איך אני תמיד מוצאת את ההכי עיוורים?.)