אני בטח אכתוב כאן שהמסקנה היחידה שלי מכל הסיפור הזה היא שבסופו של דבר,

אפילו שבהתחלה ממש אהבת אותי ואני זאת שסתם נתנה לזה צ'אנס,

אפילו שסתם חשבתי שאתה חמוד וגבוה, וגבוה ומקסים, ואפילו נראה ממש טוב,

ועוד מעוניין בי, וואו, איזה נחמד זה, לא שהיו חסרים, אתה יודע, אבל אתה היית קצת יותר מיוחד,

אפילו שבתחילת ה"אנחנו" שלנו היססת כי פחדת לגעת יותר מדי, פחדת להימאס יותר

מדי, חששת שאני עלולה בכל רגע לקום וללכת, להחליט שנגמר לי,

למרות כל אלה, בסוף יצא שאני אהבתי אותך יותר מדי.

ואז נמאסתי עליך.

ואז הייתי חייבת להתחיל להתאבל.