אני משתגעת מרוב געגועים לעצמי אחרת. לעצמי של גיל 17, שמחה, מאושרת, מצחקקת ומפלרטטת.
לעצמי מוקפת בחברים, בידידים, בחברות, בריגושים. לעצמי מצטמררת מכל רגע חדש, מכל חוויה, מכל מבט.
לעצמי כמהה למשהו שאני יודעת שאני לעולם לא אשיג, אבל נהנת רק מההרגשה שיש לזה כשזה קיים.
התעוררתי היום בבוקר מאוחר מדי מחלום שלא הצלחתי להסביר אפילו שבחיי שניסיתי כמיטב יכולתי.
חלמתי על הריגוש הזה, הפרפרים בבטן כשסוף כל סוף מלך הכיתה מחייך רק בשבילך. למלך היו פנים
מטושטשות ולא ברורות, ואפילו לי עצמי לא הייתה ממש צורה מובהקת. אבל ההרגשה. הו, ההרגשה.
הסדרה 'יחפים' מצליחה להקסים אותי בכל פרק מחדש, בפשטות הזו שבגיל 17, כשאתה חושב שיום יבוא
ותכבוש את העולם. כואב להתפכח, אין ספק. ואצלי משום מה זו התפכחות איטית ומייסרת.
אני לא מרגישה שהשתניתי הרבה, אני עדיין מרגישה קלילה, זורמת, אפילו ממש מאושרת לעיתים..
מה שהתמעט סביבי הוא אנשים שיכירו בזה. שיכירו בי. שיעריכו את התכונות הטובות שאני יודעת שעדיין
יש בי. כמה זמן כבר לא שמעתי מישהו אומר שהוא באמת נהנה איתי. שהוא באמת אוהב אותי. אפילו סתם,
אהבה רגילה כזאת, בלי תכנונים ובלי יותר מדי קישוטים. מה, זה יותר מדי לבקש?
או שבגילי המופלג כבר לא זוכים להערכה על ילדותיות ותמימות?.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
rain queen