חסרה לי ההרגשה כשהבטן מתהפכת מהרע המתוק הזה, כשאתה יודע שאתה עושה

משהו אסור, אבל אתה נהנה מכל רגע. כשאתה לא יודע מה יהיה בסוף, אבל איזה טוב עכשיו יא אללה.

חסר לי להתמרמר על דברים ולהרגיש ש'העולם תמיד דופק את השחורים', אפילו שאני לבנה כמו שלג.

כל החיים אני יודעת בדיוק איך אני רוצה שהכל יראה, ואז כשזה בידיים מחייך אליי כלפיי

מעלה אני מעקמת את האף. אולי זו ההרגשה הזו כשקצת מתחיל לשעמם, למרות שפעם היה

משעמם כל כך מהר אז אולי זה דווקא משהו אחר עכשיו. מעניין.

שנה הבאה החיים מתחילים מחדש אחרי הסיבוב, וזה בטח ממש משמח אותי עמוק-עמוק

בפנים, מתחת לכל הפחד. אני הרי נורא אוהבת להראות כאילו אני אוהבת הרפתקאות.

ואני עדיין לא מצליחה לחלוטין בלי, אבל משתדלת במנות קטנות, ממלמלת לעצמי

תירוצים לפני, בזמן ואחרי. ככה זה, כבר התרגלתי שיש מישהו שמשקר לי אז כשאין בנמצא,

אני מוכנה להיות הדביל התורן של עצמי.