תמיד רציתי להיות כזאת, לדעת בדיוק איפה עובר הגבול, איפה נגמרות כל הפרצות. שתהיה לי אמת אחת,

ואני אדבוק בה ואדע בדיוק מה אני חושבת על כל השאר. להיות החלטית, אפשר לומר.

מאז שהכרנו הרגשתי קצת יותר כזאת. יותר שחור-לבן, פחות אפור. התחלתי לדבר כמו מישהי שיודעת

בדיוק מה היא רוצה, שיודעת מה לעשות עם מה שיש לה בידיים. ככה גרמת לי להרגיש.

ולא שניסית, עשית את זה כדרך אגב פשוט כי זה בדיוק מה שאתה. יודע מה לדרוש, יודע מה אתה

חושב על סיטואציות כאלה ואחרות. זה מעבר למחשבה, זה עמוק בתוכך. ואפילו כשהתכנונים

שלך לא כוללים אותי, אתה עדיין מאמין בזה בלב שלם (רוב הזמן)..

אמא שלי פעם אמרה לי שכשמוצאים מישהו שמוציא ממך תכונות טובות שמעולם לא חשבת שיש בך,

צריך לדבוק בו. אני מניחה ש(גם) בגלל זה כל כך קשה לי בלעדיך עכשיו..