ידעתי שעדיין יש לך את אותן פנים בהם התאהבתי, חשבתי בזמן שהרמתי את עיניי מהחתול שהחלטתי להתנחם בו בזמן שאני

מחכה לך כדי לא להתחיל לחשוב, כל כך כאב לי לחשוב על כל מה שמרכיב אותנו בימים האחרונים.

נתקלתי במבט האוהב שלך, אפילו קצת חייכת, אני מוכנה להישבע. נראה לי כמו סצינה מסרט, מה הוא מחייך בכלל?

הוא אמור לשנוא אותי כל כך.. טוב נו, בטח מהלחץ אני אומרת לעצמי.. אחרי שתי שניות אתה מאמת את ההרגשה

שלי כשאתה מתיישב לצידי, רועד כשהרגל הימנית שלי והשמאלית שלך קצת מתחככות.

ידעתי שיהיו לך אותן עיניים, אותו מגע ואותם פרפרים בבטן שלי כשאני מסתכלת עליך. ידעתי שאני אוהב

אותך בדיוק באותה מידה שאהבתי בפעם האחרונה שראיתי אותך. כשהנחת את היד בעדינות על הברך שלי

בזמן ששנינו מושכים באף כבר שעה, הלב שלי שוב החסיר פעימה. בדיוק כמו שהוא עושה בכל פעם שאתה מנשק

אותי. אמרת רגע לפני שנפרדנו והסכמתי עם כל מילה- "ממש כמו בנשיקה הראשונה". זה היה נעים, אבל

לא יכולתי להילחם במחשבה הראשונה שקפצה לי לראש- "רק שזו לא תהיה האחרונה, בבקשה"

ואולי ככה זה צריך להיות עכשיו, בעדינות, בשקט. לתת לסערה לשכוח, לתת לקרביים לעכל ולהתאושש.

ידעתי מההתחלה. רק לא ידעתי למה לצפות ממך.. ולמרות זאת, עלית על כל הציפיות.