הרוח מדגדגת לי את הירך מתחת לחצאית הדקיקה, זה נראה לי יום יפה בהתחלה ועכשיו אני קצת מתחרטת

כי מול הים תמיד קריר. אני פוסעת על המרצפות האלה בטיילת וכל פינה צועקת שמות אחרים, זכרונות שונים

שכבר שכחתי ששמרתי. בקרים של שבת מלאים בניחוחות פנקייקים, מבטים מצטלבים מתחת לכוכבים.

רסיסים קטנים של כל מה שהרגשתי פעם כשעוד הייתי מרגישה לפעמים, ונגמר.

יש משהו מיוחד בעיירות חוף, כאילו כל החטאים וכל הזכרונות מתנקזים להם תמיד לנקודה הכי קרובה לים,

השביל השקוף-לבן הזה שהגלים משאירים אחריהם. הנשיקה ליד השרטוט של הלב על המדרכה, הליטוף

הלא מכוון מתחת לפסל של הדוב. דברים שכשאתה קטן ומאמין אתה סופר ואורז ומכניס לתוך צנצנות,

בתקווה שזה אומר משהו. זה הרי חייב להגיד, מה יותר משמעותי מזה?. כשחושבים על זה, אף פעם לא

הלכתי כאן לבד לגמרי. תמיד זה היה איזה דייט עם פוטנציאל, איזה מפגש חברים משחרר. ועכשיו כשאני

כאן לבד, זה לא מרגיש לבד לגמרי. וזה דווקא נחמד בצורתו המיוחדת. הטיילת הזו מגוללת את כל החיים שלי,

את כל הנפשות הפועלות. אפילו עוד לפני שהקבלן תכנן את העיקול הזה שם ליד הברזייה, אני וההוא

טיפסנו על הגבעה החשופה ההיא וחיכינו לשקיעה כדי שהנשיקה הראשונה תהיה רומנטית יותר.

ככה זה ילדים.