כבר יותר מדי זמן שאני כבר לא אוהבת את עצמי. גם לא שונאת, אבל בעיקר לא מספיק אוהבת.

אני יכולה להישבע שפעם אהבתי, באמת. וזה לא כי הייתי יפה או רזה יותר, פשוט כי חשבתי

שמגיע לי הכל. פף, על מי אני עובדת, הייתי בטוחה שמגיע לי כל הטוב שבעולם הזה.

ולאט לאט התפרקו ממני חתיכות. אכזבות קטנות ואכזבות גדולות קרעו ממני חתיכות-חתיכות מהשיפון

הדק הזה שמגן עלינו בכניסה לעולם. לאט לאט התפשטתי, וזה רק גרם לי לרצות ללבוש את הבגדים

הכי כבדים ושחורים שיש לי בארון. התחלתי לחפש אנשים שיאהבו אותי, שיזרקו לי איזו מילה כדי

שאני אפסיק להרגיש כל כך ריקנית. פעם לא הייתי צריכה לחפש, הם היו מולי לאן שלא הסתכלתי.

זה עצוב הרגע הזה בו אתה מבין שתמיד חיפשת משמעות בתוך עיניים של אנשים אחרים. לא פשוט.

אני מתחילה להבין שאולי אני צריכה להתאהב בעצמי מחדש, לעשות איזה שינוי, להיות קצת לבד.

הרבה יותר מדי זמן דאגתי לאהוב אחרים וקצת שכחתי את עצמי בין כל הבלאגן. אבל איך?.

דיברנו על ניתוחים פלסטיים, אמרת שזה טיפשי כי אנשים צריכים להתמודד עם הגועל שיש להם מבפנים

קודם ורק אחר כך לנסות לאהוב את עצמם מבחוץ. קצת התרעמתי ואמרתי שאני דווקא לא מסכימה,

כי לפעמים שינוי קטן מבחוץ יכול להיות הצעד הראשון בהשלמה עם הבפנוכו המתוסבך שלנו.

תאכלס, צדקת. אז אני מנסה.