אז זו תקופה רעה בשבילי.

אני מאוד משתדלת לחייך ואני מאוד מנסה לעשות כאילו הכל בסדר, אבל זה רע.

ואני מסתכלת מימיני ומשמאלי ואין שם אף אחד. אף אחד שאני אוהבת ואפילו אף אחד

שאני לא ממש. פשוט אף אחד אחד גדול. שממה כולה ואני באמצע.

וזה מלחיץ אותי לחשוב על כל הבאות, על השנה הראשונה באוניברסיטה ובכלל

מה הלכתי כל כך רחוק, מלחיץ אותי אפילו לחשוב על החודשים הקרובים ועל

השבועות ועל מחר.

איך מתרגלים להרגשה הזו של לבד, איך מעכלים את הגוש הזה שתקוע לי בגרון

ואפילו כשיש איזו סדנאת צחוק מטופשת וכולם ממש משתדלים וצוחקים בטירוף,

הגוש הזה לא נותן לי אפילו לחייך בלי להרגיש שאני מזייפת?.

אני פוחדת, אף פעם לא הייתי בן אדם של לבד. ועכשיו אני ממש מנסה להתאים לזה,

להסתגל. לא הולך. עדיין כל מה שמתחשק לי לעשות, מתחשק לי לעשות רק

בידיעה שאתה שלי.

כי אולי אם אני אודה בזה זה יעבור.