פעם הייתי מאושרת איתך. בעצם, יותר נכון להגיד שפעם היינו מאושרים יחד..
אני עדיין מאושרת לפעמים, כשאני מחכה לראות אותך כל השבוע, כשאני מלטפת לך את הגב לפני ששנינו נרדמים,
כשאנחנו צוחקים יחד ומתכננים תוכניות.. אני מאושרת, באמת ובלב שלם. אבל אתה לא. אתה משתרך בתחושה
כזו של 'בסדר', לפעמים כאילו אתה מחכה לזמנים טובים יותר ולפעמים כאילו אתה כבר יודע שהם לא יגיעו.
הייתי רוצה להיות מסוגלת להתיר את הקשרים שקשרתי סביבך בשנתיים האלה, לעזור לך להשתחרר מכל מה
שהיה רע, להתרענן, לראות שכן טוב וכן ימשיך להיות טוב כל עוד אנחנו יחד.. אבל אני לא יודעת איך.
בלילה האחרון כששכבנו על המיטה שלך הסתכלתי לך בעיניים ושאלתי "טלו, למה אתה לא מסוגל להשתחרר מכעס?
למה אתה לא כמוני, כועס-כועס ואחרי שעתיים זה עובר?.." בידיעה מוחלטת שהתשובה היחידה לשאלה הזו היא
שאתה לא אני. אתה לא אני, אני לא אתה, וזו תכלית הבעיה. אם היינו רואים דרך העיניים של השני הכל היה כל כך
יותר פשוט. היית יודע בדיוק למה התכוונתי כשאמרתי את מה שאמרתי על הבחור ההוא והיית מבין בדיוק למה
התנהגתי כמו טיפשה לעיתים.. אני בטח הייתי מבינה למה אתה כזה רציני ומה עובר לך בראש כשאתה מתעקש לשתוק
ולא להגיד כלום, 'בונקר-סטייל'. היית מבין למה ברחתי מהבית שלך ככה וכמה מאוכזבת הייתי כשבאת אחריי
ולא אמרת כלום כל הדרך..
הלוואי שיכולנו לנקות, להזיז למחסן את כל הארגזים של הדברים הרעים שקרו לנו בקשר הזה ולהמשיך הלאה..
אבל אני חושבת שרק עכשיו הבנתי שאתה בכלל לא רוצה לנסות. כנראה שזה היה יותר מדי כבד עליך, וכנראה
שבדרך גם האהבה שכל כך התפארת בהתחלה שיש לך כלפיי התפוגגה.
זה לא סתם, שאתה כבר לא מחייך אליי כמו פעם, לא מדבר עליי כמו פעם, לא נוגע בי כמו פעם. כל כך אהבתי אותך
שנשכתי את השפתיים ובלעתי את זה, כדי לא לעורר ויכוח או להעיר שדים משנתם. רק עכשיו, כשאני קוראת איך היית
מדבר אליי פעם, מה חשבת עליי, אני מבינה כמה אנחנו רחוקים מזה עכשיו. לאן לעזאזל הגענו.
הצרה היחידה שנשארה היא שאני אוהבת אותך כל כך. אני כל כך רוצה אותך, כל כך לא רוצה לאבד אותך,
כל כך רוצה להוכיח.... איך מכריחים מישהו לאהוב אותך? לא ידעתי כשהתחלנו לצאת, ואני לא יודעת גם עכשיו,
שנתיים אחרי.. חבל.
לא באת לקחת את הספרים, ואני מאוד משתדלת לא להסתכל על זה כסימן חיובי.
ככה זה בתקופות האלה, כל דבר קטן הוא סימן. ילדה תמימה ומטומטמת..