רציתי לכתוב משהו אבל כבר לא נשאר לי אוויר.

יותר מדי נמאס לי מהפוסט האחרון כאן אז מתחשק לי להוריד אותו למטה, למרות שהוא עדיין רלוונטי עד כדי בחילה.

חוסר האונים הזה שבו אני מוצאת את עצמי שרויה שוב ושוב איתך אוכל אותי מבפנים. אני מרגישה כל כך ריקנית,

בלי שום דבר להיאחז בו מלבד מילים ושיחות של שעות שאין להן שום משמעות בבוקר שלאחר מכן. איך חיים ככה בכלל?.

עריכה: כמה צרות אתה עושה לי ולעצמך, מעצבן אחד. שים את הראש על הברכיים שלי ותשתוק כבר.