אחרי שהרוחות שכחו, לפחות באת ונפגשת איתי ביוזמתך במטרה להסביר את מה שקרה שם, כשחיבקת אותי בלי חשק ותירצת תירוצים על כמה אתה צריך ללכת ואוי איזה מקום גרוע בחרנו לפגישה הזו שהייתה אמורה להיות הכל אבל בסוף הייתה סתם הצגה. אה, בעצם.. לא עשית את זה. לפחות התקשרת ודיברנו 3 שעות, ולא הסכמת לנתק עד שהבהרת את עצמך והתנצלת על כל מה שעשית (מעט) ומה שלא עשית (הרבה) בערב ההוא. אה.. אולי גם את זה בעצם לא עשית. טוב, לפחות שלחת אסאמאס מסכן, שבעיקר מתרץ אבל בטח לא מסביר ולא גורם לדברים להיות ברורים יותר, ואז פשוט נעלמת. יאפ. that's it. ידעתי שאני אזכר בסוף.

לא האמנתי שזה יגיע, אבל כבר אין פה כעס, אין בכי, אין 'מה היה אם'. יש רק אכזבה. אכזבה ממך, על זה שבגלל האגו/חוסר אכפתיות/בולשיט-אחר-בשם-קצת-יותר-יפה שלך אני אצטרך, בעוד כמה שנים עם החבר הבא, להסתכל אחורה על מערכת היחסים הזאת ולהגיד שזה פשוט נגמר, ואז הוא קיפל את הזנב וברח ולא הוציא עוד אף מילה עד עצם היום הזה. זה הרי כבוד בסיסי לבנאדם, לא להיעלם ככה אחרי שהוא נסע בשבילך שעה וחצי ואפילו טרח והתלבש יפה (הטי-שירט והסנדלים שלי היו בכביסה, מצטערת), לפחות להסביר לו מאיפה הגיעה הטרגדיה הזאת ומה קורה הלאה. אפילו אם בשניה שראית אותו הגעת למסקנה שאתה רוצה הביתה, אפילו אם בשניה שאח"כ כשהוא מדבר איתך אתה מרגיש שאתה לא רוצה יותר. אפילו אם אתה שונא אותו- לפחות תסביר. אחרי פאקינג שנתיים ביחד, לפחות תסביר פעם אחת ואל תצפה ממנו לקרוא מחשבות.

איך אתה חי ככה, אני לא יודעת וגם מעדיפה שלא לחשוב. בטח הגעת עם עצמך למסקנה שזה כל כך מגניב כשלא אכפת, אז למה לא לעשות מזה מוטו.