איך 'הכל' הופך ל'כלום' בן רגע. איך הבחור הגבוה והצנום הזה, שיש לו עיניים ירוקות שאפשר לאהוב בן רגע,
לא מיוחד מאוד אבל בהחלט בצורה מספקת, איך הוא הכל בשבילי, והוא החבר הכי טוב והמאהב וbasically
מוגדר כ'הדבר הכי טוב שקרה לי' מהרגע שהכרתי אותו, איך הוא הופך להיות כלום פתאום.
בסדר, אז אולי זה לא היה פתאום, אבל זה בטח לא הופך את זה ליותר נסבל או הגיוני בעיניי.
איך זה שהיינו הכל אחד בשביל השנייה, ועכשיו אנחנו נהיה שוב כלום כמו פעם לפני שבכלל הכרנו, והוא עדיין
ימשיך לדבר עם כל הידידות האלה שאף פעם לא התקרבו אפילו למקום שהיה לי אצלו.. ואני אחזור לדבר עם
הידידים שאפילו לא העזתי לחלום שיתעמתו איתו אי פעם. והכל ימשיך כרגיל, אנחנו נחזור אל חצאי-ההגדרות
האלה עם כל שאר הסובבים אותנו, וכאילו נשכח שאי פעם היינו העולם אחד של השניה. כאילו זה הגיוני,
להחזיק כל כך חזק ולהיות כל כך קרובים, ואז לעזוב. איך זה שקשרים עם ידידים וידידות יכולים להחזיק
כל כך הרבה שנים, אבל קשר שהיה כל כך הרבה יותר חזק ומשמעותי פשוט נגמר ו... נגמר? לא סמסים,
לא ברכות לתחילת שנת הלימודים החדשה, לא חג שמח, לא גמר חתימה טובה יותר.. כלום. פשוט כאילו
מעולם לא היינו קיימים.
אני שונאת לחיות בעולם שבו קורים דברים כאלה ואנשים אומרים "לא נורא יעבור" ומצקצקים בלשון. כולל אני.
אבל זה בטח סתם כי אני בצד המחורבן עכשיו, הצד המתאבל והמאוכזב שמרגיש שכל העולם דפק אותו,
מכל הצדדים. לא נורא, זה בטח יעבור. צק צק צק.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
rain queen