הלילה הזה רק מוכיח את כל מה שטענתי אז במעמקי גיל 16, בתקופות בהן רעדו לי הברכיים מרוב אהבה נכזבת,

על כך שרומנטיקה היא רגעית אבל ידידות היא לנצח. בחיי שבשלב מסוים בחיים אפילו אני כבר לא האמנתי בטענה האובר-

אופטימית הזו, אבל הנה, אחרי כל התלאות וכל מה שעבר על כל אחד מאיתנו לחוד, אחרי כמעט 7 שנים של היכרות

עמוקה יותר ועמוקה פחות, אנחנו עדיין מסוגלים לשבת אחד מול השנייה לילה שלם ולדבר. אני חושבת שזה לא פחות 

ממדהים שרגעים כאלה עדיין קיימים, בייחוד כשההתבגרות של שנינו מורגשת כל כך. (טוב, עליתם עליי, בעיקר שלי.) 

דאמ, כמה כיף להסתכל על העולם בעיניים מפוכחות. תסמונות גיל 16, ברוך שפטרנו. (כבר מזמן, אבל תמיד כיף לקבל עוד הוכחה לכך.)

יאללה, חוזרים ללימודים. היה כיף חברים, אבל יש לי חיים אחרים לחזור אליהם.