"את מדהימה, אני חושב שאני מאוהב בך." פח.

אני כבר בטח לא תמימה, אבל בחיי שהחיים הסטודנטיאליים הופכים את המעבר הזה ל"ילדונת" לנורא פשוט ומתבקש לפעמים. 

אני קצת מרשה לעצמי להידלק על ההוא פה, ומרשה לעצמי לשבת לקפה עם הזה שם, והכל מתחבר לי נורא יפה- כל עוד לא מדברים 

על הגדרות. בינתיים- סתם מכירים. אבל ההבלחות האלה של חיים אחרים מדי פעם, הפלרטוטים הזולים ואפילו אלה הפחות, 

גורמים לי להתגעגע נורא להרגשה הזו כשיש לך משהו אמיתי בידיים.

כי בינינו, משפט כזה לא צריך להיאמר באמצע הקפיטריה, עם חצי חיוך ממזרי, מאיזה אחד שמכיר אותך בקושי שבועיים בין ההרצאות ובערב כשיושבים עם טרנינג בכניסה לבניין. 

איך זה שאני תמיד מוצאת לעצמי את הבחורה הכי קטנה ורזונת בסביבה, ונעשית החברה הכי טובה שלה?. שאלוהים יעזור לי,

מתי יגיע היום בו אני ארגיש קצת יותר יפה ליד בחורות אחרות?.. מזל שיש לי פה גדול לאחרונה, זה בהחלט מפצה כשהיא שותקת.

(ונראית מהממת תוך כדי כך. דאמ.)

יש מישהו בפקולטה שלי שיש לו בדיוק את אותה הליכה, בדיוק את אותו שיער פרוע, בדיוק את אותן עיניים קרועות (פחות יפות, מודה)

ובדיוק את אותו סגנון (ג'ינס-טי-שירט-וסנדלי-שורש) כמוהו. אז מה הפלא שמהיום הראשון אני לא מצליחה להוריד ממנו את המבט?. 

איך זה יכול להיות שזה לא היה הטעם שלי, אבל עכשיו אחריו זה כל מה שאני יכולה לדמיין לצידי?.