אני שייכת לזן הגרוע ביותר- זה שלא מבקש תשומת לב, לא דורש אותה, לא יעשה שום דבר מיוחד בכדי להיות ראוי לה

או להתחנן אליה, אבל מצפה לקבל את כל כולה עד אפס מקום רק כי הוא כזה מושלם, מקסים ומעניין. וכשהיא לא מגיעה

או, חלילה, מגיעה לאחר, אני משתגעת. זן שכל כך מאוהב בעצמו ומדבר בטון הכי בטוח כשהוא פוסל אחרים על ימין ועל

שמאל, רק בגלל שהוא משקשק מפחד שמא יסרבו לו אי פעם לפניו וכולם יראו כמה הוא קטן ולא נחשק.

אז בינתיים, אני משחקת משחקים ואני דווקא נראית נורא קשה להשגה כלפי חוץ, אפילו אמרו לי. אבל בפנים-בפנים

אני לא יכולה לסבול יותר את ההרגשה הזו כשאין לך מישהו לידך שאתה יודע שמעריך אותך ומכיר אותך באמת.

תחושת ביטחון, כמה קל להתמכר אליה, כמה קר ומנוכר העולם הזה בלעדיה.

אני כל כך אופטימית לגבי מחר שסידרתי את החדר ואספתי את כל הטמפונים ומברשות השיער, כמו שעושים לפני שגבר מגיע.

אח.. חסר לך לאכזב אותי.