הפעם היחידה בחיי שאני מוכנה להודות שדברים טובים באים באריזות קטנות. זהו, נגמר.

זה לא שהמראה שלך כל כך נכון או שהזיפים שלך הולמים אותך מדי,
זה לא שהבדיחות שלך הכי מצחיקות ושהקול שלך הוא הסקסי ביותר ששמעתי,
אני לא יכולה לשים על זה את האצבע, אבל משהו בכולך מתאים לי כל כך, מא ועד ת.

ופתאום אתה נראה כל כך טוב לא רק על הנייר, ורק התמונה הכוללת של הפגישה הזו

מהדהדת לי בראש ולא נותנת לי לעצום עיניים ולהירדם, או לפחות לא עד שאני

מגוללת בראש את כל הפגישה הבאה. (ארוחתערבסרטהתכרבלותארוחתערבסרטהתכרבלות)

ולפתע לא מספיק לי כלום, לא השיחה של השעה בלילה, לא ההודעות בבוקר, לא הפלרטוטים
הקטנים ולא המחמאות העדינות. אני רוצה אותך כאן, מההתחלה עד הסוף, מלמטה עד למעלה.

אני מרגישה שוב את הבוער הזה באצבעות ואת הנמס בבטן התחתונה, כשכל כך רוצים עד שכואב.

(typical me, מוצאת בחור שגר 10 דק' ממני רק בשביל לעבור לגור שעה ממנו.)