פעם הייתי כתומה כולי, נוטפת טיפות כתומות יותר וכתומות פחות על שטיחים לבנים ומרצפות מבריקות.

קצת אחר כך גיליתי את הגרביונים ואת המציאות הקופחת, שהחלו לחספס את הקצוות שלי לשחור בוהק.

ההוא מהעמק צבע אותי בורוד בהיר עם ירקרק עדין, כמו סוכריות גומי מתוקות-חמוצות שאתה פשוט לא יכול

להוריד מהן את הידיים. בדרך היה גם קצת חום, קצת כחול-ים ואפילו צהוב-בננה פה ושם. כאילו כל אחד

מגלה בי צבע חדש, מגלה לי שיש בי כל כך הרבה יותר ממה שחשבתי עד עכשיו.

ועכשיו, עכשיו כל מה שבא לי להיות איתך הוא גבוהה ואלוהית, עם משקפי שמש שמכסים חצי פנים אפילו שחורף,
עם צעיף עדין ומגפיים גבוהות, ירושלמית כזאת עם הבחור המגניב מהעיר הגדולה שמבין ביינות ומדבר על המשכנתא.

נוסעים בכביש החוף עם חלונות פתוחים והיד שלך על הירך שלי, מקשיבים לגלג"צ ובוהים בשתיקה בכביש שנמתח

אל עבר האופק. ואין מתאים מזה. בינתיים.