זה התחיל ב"הוא כזה חמוד ומקסים ואפילו די חתיך בעיניי, אני חושבת שאתן לו צ'אנס" ונגמר בבכי של כמעט

שבוע. וכבר בכיתי והתגברתי ובכיתי וצחקתי, שעכשיו כבר כל כך בא לי לבכות שוב אבל שום דבר לא יוצא.

זה כאילו הכל בי כבר המשיך הלאה, אבל איזו פיסה אוטונומית של הלב מתעקשת שלא. כולם מסביב מחמיאים,

מעודדים וקשה לי לחשוב על הפעם האחרונה שהחיים שלי הרגישו כל כך טובים.. אבל יש אבל גדול

שמרחף לי מעל הראש, כמו גיליוטינה רעועה שכל משב רוח קל יכול להפיל לי על הצוואר.

מה, להגיד שאני חושבת שהכל לטובה? אני בהחלט מאמינה. שטוב לי יותר עכשיו מאשר פעם? יש סיכוי טוב

מאוד שכן. אבל זה כאילו שום דבר לעולם לא יחליף את הצמר גפן המתוק של השפתיים שלך על שלי,

לא יחליף את התמימות התהומית והרכה של התקופה שלנו יחד. כן, זה אומנם מצחיק קצת, אבל רציתי

להיות שלך בתקופת הצבא, להשתחרר איתך לאזרחות, לגשת איתך לפסיכומטרי, לטייל איתך בעולם,

ללמוד איתך באוניברסיטה, לגור איתך ולהתחתן איתך. ומי כמוני יודעת שזה מטופש וילדותי,

אבל בכל כך הרבה לילות ראיתי את זה קורם עור וגידים לנגד עיניי שבחיי שאני מופתעת שאחרי שנפרדנו

בכלל הצלחתי לעמוד על הרגליים.

(ועוד להתחיל קשר חדש?.. פף.)