אני פורחת מחשבתית ואף אחד לא נהנה מזה, אפילו לא אני- מרוב לחץ ומחסור באוויר. 

בין להטוטים עם שתי עבודות, לימודים מ8 עד 7 ב4 ימים בשבוע, כמה מלגות פה ושם ובעיקר- רצון נואש לקיים חיים נורמטיביים

שכוללים אהבה ובילויים אקראיים יותר ופחות עם חברים, לא נשאר לי זמן פשוט לשבת ולחשוב. 

עד שמגיע אביתר בנאי, יושב מולי ומושיב אותי בכוח להתעמת. ואני משפילה מבט ומבקשת ממנו, כאילו בבושה,

לשיר לי את "הזאב והאיילה" כי כבר ממש התגעגעתי, וכשהוא מסכים ופתוח את השפתיים- 

עולה לי בבת אחת מועקה בתחתית הקיבה. פתאום, תוך חלקיק השניה, אני נזרקת שנים אחורה ונזכרת שזה היה השיר שלך בפלאפון הישן שלי,

עוד לפני האייפונים והגלקסיות, עוד לפני שבכלל הייתה מצלמה. היה סתם פלאפון שהיה אפשר לבחור לכל אחד צלצול משלו-

וזה היה שלך. 

והאמת? נהניתי מכל רגע של המועקה הזאת.