כשאת קטנה את חושבת, סליחה, את יודעת שהחיים שלך כבוגרת יראו כמו בסרטים. 

החיים תמיד יהיו כמו סרט ישן כזה, מרוח כולו בצבעים מטושטשים על גבי חיוכים גדולים מדי וזרועות

לא ארוכות מספיק. 

ואז, בגיל 25, אני גדלה ומבינה שהחיים שלא התאימו לאף סרט שראיתי, ובטח לא מתאימים עכשיו. 

אז בסדר, מבחינת כל ה"ויים" הגדולים סימנתי הרבה, אבל הצבעים.. הצבעים לא מתאימים. 

אני מתביישת להגיד, אבל דווקא עכשיו,

קצת מתחשק לי שישבר לי הלב, שמשהו ירעיד אותי מהשגרה הזו.

כשהייתי קטנה יכולתי להזעיף פנים ולדרוש תשומת לב וזה היה הדבר הכי חמוד בעולם. 

עכשיו? עכשיו זה קצת פתאטי, קאריני.