תמיד נופלת לי הקליטה בסביבות 'האוניברסיטה', ואז לא נשאר לי כלום לשחק איתו חוץ מהראש. 

למה.

למה לא אמרת לי. למה לא נתת לי אפילו את הצ'אנס לסרב, להמציא איזה תירוץ, לדחוף אותך מעליי במבט מתנצל

כמו שהתאמנתי כבר כל כך הרבה שנים. 

למה לא נתת לי את ההזדמנות להתלבט קצת, לעשות pros and cons, להתרגש פה ושם. 

אולי לא הייתי עושה כלום. 

אולי אז עדיין חשבתי שזה שטויות ואני יכולה לטאטא את זה מתחת לשטיח ולשכוח, לחיים שלמים או רק עד הפעם הבאה. 

אולי הייתי מזלזלת, מספרת לחברות וצוחקת עלייך עם עיניים נוצצות מרוע. 

ואולי לא. 

מאז שסיפרת לי אני כועסת. כעס מבלבל כזה, כי מבחוץ דווקא הכל בסדר, 

זה כעס רק במקומות מאוד מסוימים בגוף, שבא לידי ביטוי ברגעים מאוד מסוימים ביום. 

בטח זה היה שטויות, אני אומרת. 

בטח זה לא היה משנה כלום, והתגלגלתי איך שהתגלגלתי לפה בדיוק בדרך הקוסמית שהיקום רצה שאתגלגל, 

ואין שום פספוס ואין שום עולם מקביל בו הדברים נראים אחרת. בטח. 

אני מרגישה שאני לא מספיק יפה למעמד הזה, אצלי בראש. לא מספיק מיוחדת, לא מספיק... משהו.

ככה תמיד הרגשתי לגבי הכל, ובגלל זה, בתכלס, זה לא היה משנה גם אם היית אומר לי. 

אז בעצם, טוב שלא אמרת. 

חסכת לי לשבור לעוד אחד את הלב סתם.

ו... חתונה טייק 1, יקום מקביל 2. אקשן.