ופתאום זה זורק אותי שנים אחורה, כשהייתי מזעיפה פנים מול המסך, מצמצמת את העיניים ומנסה לא לחנוק אותך במחשבה. 

אולי קצת שכחתי, ועכשיו זה חזר אליי. תכלס- תמיד היית הולך קצת, ואז חוזר. 

זה היה ריטואל קבוע כזה, אבל עדיין בכל פעם הייתי מתרגשת ונותנת לזה לאכול אותי מבפנים. 

ועכשיו.. עכשיו. 

האגו שלי כבר מזמן מונח בצד, אבל שלך עדיין המנה העיקרית. 

אני כבר לא מרגישה צורך להראות שהכל בסדר כל הזמן כמו פעם, שתמיד כיף לי והחיים שלי הם קומדיה רומנטית אחת גדולה

עם סקס מדהים ב-200% מהזמן. לפעמים אין לי כוח לשחק יותר, ואני סתם רוצה לנוח, לחייך באהבה ולדבר. 

נו, בסדר. 

לא כולם מתבגרים באותו קצב. 

נ.ב.

אולי מילה אחרת מ'מתבגרים'?.. עדיין חושבת על זה.