בזמן שקמת מהמיטה לצחצח שיניים, הספקתי להסתכל על הישבן הלבן שלך
מתרחק עד לאמבטיה, לחייך קצת, לפספס כמה נשימות, ולחשוב.
נשארתי במיטה, מושכת את השמיכה הדקה עד מעל החזה שלי ומתכרבלת עמוק,
או לפחות מנסה. האיזור ששכבת עליו התקרר כלכך מהר,
ופתאום כל שניה כאן לבד מכאיבה לי מתחת לעור.
-
אנחנו מביאים את החורבן הזה על עצמנו, אני חושבת בין נשימה לנשימה, אבל אני פשוט לא יכולה להפסיק.
מהרגע שבו הידיים שלי נחתו עליך זה כאילו משהו הקליק לי מתחת לצלעות,
מנגנון ישן וחורק שפתאום התעורר ונזכר שיש לו מטרה, חגורת צניעות מרשרשת שנפתחה ו.. הופ. נפתחה.
-
אתה חוזר מהאמבטיה מקושט בבוקסר של הלילה הקודם שליקטת מהרצפה בדרך אליי,
מחייך בנמנום ומרים את השמיכה כדי להיכנס לידי.
אני נצמדת אליך כמו מתוך אינסטינקט, כי זה מה שאני תמיד עושה, ומתחרטת בשניה שאחרי כי הגוף שלך קר כלכך.
אתה שותק, כי ככה זה בקרים, ומשלב ידיים מאחורי העורף.
אני מצמידה אליך את הראש ומצטרפת למבט שלך לתקרה.
-
חושבת אם כדאי לי להגיד לך שאני דווקא כן, כן מצליחה לשים את הכל לכדי מילים הגיוניות,
מילים גדולות כמו ׳אם׳ ו׳אולי׳, להסביר לעצמי שזה הכי הגיוני בעולם להרגיש איך שאני מרגישה, ואולי הגיוני גם להרגיש.
אבל בעצם, אני לא צריכה להרגיש שזה הגיוני. אני צריכה להרגיש שזה קורה.
אני צריכה להרגיש שאתה שלי, ושאני שלך, בכל המונחים שהם לא המונחים הרגילים והמוגבלים שלנו.
להרגיש שזה אמיתי.
להרגיש את החורבן שזה מביא.
להרגיש.
-
עם המבט עדיין בתקרה אתה מכחכח לפתע בגרון ושולף,
׳הטעות היחידה שיש כאן בעצם, היא שאת לא שלי.׳
וזה אמיתי. וזה חורבן. וזה להרגיש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
rain queen