בין כל האורות המהבהבים והריח של האלכוהול באוויר, אני נזכרת באיך אתה מנשק. 

אני עושה מה שצריך ומחייכת בכל הרגעים הנכונים, 

אבל פתאום ההבנה שזה הרבה 'צריך' וכבר לא מספיק 'רוצה' היא כמו אבן על החזה שלי,

אבן שלא זזה גם אחרי המון כוסות.

פתאום זה ברור מאי פעם שזה היה קשה בהתחלה, אבל זה כנראה הולך להיות קשה גם בסוף.

זה רק האמצע שהיה איכשהו בסדר והצלחתי לרחף בו. האמצע בלי ההחלטות, 

האהוב עליי. 

הרגע הזה בו אני מבינה שאין לי באמת מקום מתחת לצלעות ליותר מסוג אחד של נשיקה,

ליותר מסוג אחד של זרוע מסביב לכתפיים שלי, 

זה הרגע שממנו פחדתי כל הזמן.

זה הרגע שהיה אז בהתחלה, ובנחישות אין סוף טישטשנו, וזה הרגע שעכשיו.